מבכה על בניה

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (תפילתו של הנביא ירמיהו לרחל, ט"ו-ט"ז)

בקצה הפרוזדור המזדחל בפאתי העיר בית-לחם מגדל שמירה גדול. שתי חומות גדולות ומספר שערים קטנים מגמדות את הפוסעים בו. למטה, שרידי אבנים וסלעים המושלכים שם מדי יום. רובם על ידי ילדים, שמוצאים בכך נחמה לשעמום. בקצה המגדל, זכוכית משוריינת פצועת סימני קליעים. מדי כמה שבועות מחליפים כאן הכל, את החיילים, את האפודים, את הזגוגית. רק מה שהכי נחוץ אינו מתחלף.

לעיתים תכופות מגיעות משלחות אורחים (חיילים, אזרחים) לבקר. והן זרות למקום וזרות להתרחשות וזרות לחיילי משמר הגבול שהופקדו לאבטח את המקום. לעיתים ישלפו מצלמה בהתפעלות. נרגשים מן ההזדמנות לצלם זרות, ועל הדרך להעצים את ממדיה.

ניתן לבקר גם במעבר הסמוך, ולהתרשם מסידורי האבטחה והתנועה. יש שם גם תא פיצוץ. איש לא אמור להיפגע מהמתאבדים. כך תוכנן המקום המתוכנן הזה. למות אפשר בו בפרטיות. רק החיים בפרטיות מסובכים כאן.

רש"י מתאר את רחל יוצאת מקברה, בוכה, ומבקשת על בניה רחמים. אך הרחמים מוטלים על קברך, אימנו. על הקברים שפיזרנו בארץ חרושה, עטופי חומות. וכאילו ביקשנו בכך להותיר זכרך בקרבנו, אך בין מגדלי השמירה וקולות הירי את מתה יותר מתמיד. כל עוד אנו עם רגל אחת בקבר אמא, אין תקוה לאחריתך. אל תבכי את בנייך, שובי לחיים. חבקי אותם. הזכירי להם כמה פיללת לתת חיים, כמה קידשת אותם והתייסרת באובדנם. רק מנעי קולך מבכי, ונטשי את קברך. שובי אל בנייך. הם זקוקים למגע ידייך האמהי, להתגבר על חבלי לידה.