גבר צעיר זרוק ברחוב, בפתח כניסה לבניין גבוה תחת סדינים אפורים. השעה שלוש לפנות בוקר ועיניו כבויות. לפתע מתנער לשניות קצרות ופורץ בצחוק גדול, היסטרי, בלתי נשלט. ספק התעורר ספק עודנו ישן. הרגעים חולפים והוא שב להתכרבל בשנתו. משתתק.
והעוברים ושבים המועטים שעוד בדרך אינם מבינים, אך שוכחים במהרה. ממהרים לשוב מהבילוי המיותר במקום שחובה הייתה לראות. נכנסים לדירה שצריך היה לשכור, במחיר הנדרש (או קצת יותר). פושטים את הבגדים הלוחצים והנכונים, מציצים עוד קצת בנייד החדיש. מקנאים בו על ניידותו, על המעבר המהיר שלו בין רשתות ואזורים. לפעמים, חושבים שהוא יותר זמין מהם לשינויים. מסירים איפור ומסכות, אוכלים איזה משהו קטן שכתוב עליו בריא. חולצים נעליים מתאימות. נשכבים. מנתקים. נכבים.
בלילה יחלמו על הצעיר מהרחוב, ישמעו את צחוקו המתגלגל. ויבינו. עליהם הוא צוחק, על חייהם. בניגוד לחוקי המעמד זה הוא שמביט בהם מלמטה. זה הוא שלא התפשר, לא וויתר על גחמות ילדות. זה אנחנו הלובשים מדי אסיר, מקיימים בצייתנות לוחות זמנים של אחרים.
בכל פעם כשעוצרים לידו השוטרים הוא יודע עמוק מתחת לבגדיו הבלויים שאין משוחרר ממנו. כמו היה הסוהר התר סביב התאים הצפופים שלנו, באחד מבתי הכלא התוססים בעולם. לרוב הוא מאופק, ממתיק סוד. אך בלילה, בלילה, כשמבחין בנו עייפים ובודדים כל כך, גם הוא כבר לא מתאפק מלצחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה