יש הנוהרים בשערי בית הכנסת בדמיונם אותם לשערי מרום, ומתדפקים בהם ובעצמם לדרוש מחילה. ומפרטים הם עוון ועוול ומעל ושגגה ומבטיחים כפרה ותקנה ומבקשים תשובה. ומגבים תפילתם בפנייה ישירה לפגועים ולנכווים בתקווה כי יואילו לסלוח, כי יועילו בנחמתם עת יקרב יום הדין.
ומנגד מביט שוכן המרומים בעוטי הכתונות הצחורות ובעיניו עירוב רחמים ותוכחה. לא יום חגכם הוא, מבקש להזכיר ברעם שקט. לא הוקדש היום הנורא הזה למנצלי ההתנצלות. לא עבורכם הוא.
כי אם עבור הסולחים, ביקש אדון עולם להתקין יום תזכורת. בעבור יהיה להם כאש תמיד לנצור בלבם חמלת אמת כלפי הטועים, נדיבות אצילית של פגועים, תעוזת גיבורים המוחלים מכבודם. נכונותם לסלוח היא תמציתו הזכה של גדולת האנושי. קבלתו האדיבה את נפש האחר על פני כבודו הוא. נדיבות אין קץ, מסירות נאמנה אל הכלל. הוכחת פעימות הלב המתאחה תחת שריון האכזבה.
זהו יום חגם של המוחלים, בוודאי ממלמל לו בורא עולם. שעת הרחמים היפה של נשגבי יציריו, הראויים שבהם. ובסתר מחשבותיו, מתפלל כי גם לו יסלחו בני האדם, בבוא היום. על שנטע בהם בלא רשות, על שגזל.
...
השבמחקאני מודה שצירפתי קולי לאחרים והתחננתי לשמים שיעניקו לי רחמים וסליחה. בניגוד לכל מה שאמרו שפתיי, אני הטלתי את האשמה עלי רק כדי להפוך הכל לנלעג, למגוחך. בכל רגע ציפיתי שאדון העולם יכני באלם ויאמר: "זה מספיק- הרחקת לכת". ואני רוצה לחשוב שהייתי עונה: "גם אתה, ברוך יהיה שמך, גם אתה".
...
לקראת הערב, פנחס דיבר אלי: "יש לי על מה להתוודות".
נרעדתי, אך המשכתי לחפור. חיוך מוזר, כמעט ילדותי הופיע על שפתיו כשדיבר שוב: "אתה יודע, צמתי".
נשארתי חסר- תנועה. ההלם שלי שעשע אותו.
"כן, צמתי, כמו כולם. אך לא מאותן סיבות. לא מתוך ציות אלא כקריאת תיגר. לפני המלחמה היו מספר יהודים שמרדו ברצון האל על ידי הליכה למסעדות ביום הכיפורים: כאן, בקיום הצום יהיה עלבוננו נשמע. כן, תלמידי ומורי, דע כי צמתי. לא מאהבת אלהים אלא נגד אלהים".
...
"אינך מבין את עומק הסוגיה. כאן ועכשיו, הדרך היחידה להטיח בו אשמה היא להלל אותו".
והלך. צוחק. אל מותו.
("יום כיפור" / אלי ויזל)