רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הטקסט הזה, נכבה המחשב במפתיע. גם הוא סובל לאחרונה מעודף חום. וכאילו רמז לי, בוא לכתוב פעם אחרת. חבל להתאמץ ולהמתין עד שאעלה מחדש. אלא אם כן אתה חייב.
***
מאחלים לנו החלמה מהירה. משפחה, חברים ברחוב. שנתגבר בזריזות על המכאובים ונשוב לאיתננו. אולי שווה להתייעץ עם עוד רופא, לקחת עוד כדור או לבדוק מה חסר. אולי כדאי לבדוק מה עוד אפשר לעשות כדי לשוב לשגרה. בין אם החולשה מדבקת, ויראלית, או שאינה קשורה כלל לגוף, שווה למהר ולמצוא לה מרפא. פן נמצא עצמינו סוחבים וסוחבים. זה המתכון לעייפות מיותרת, המרשם לסבל שאין בו הכרח. מוטב כי נאיץ הבירורים ונחזור אל השגרה המיוחלת. מנעמיה ישכיחו-חיש את ייסורי החולי. כמעיין שצלילות מימיו הקרירים שוטפת זיעת המסע המפרך אל מדרוניו.
אך אולי יש בה, בשכחה הצוננת הזו, משהו משכר. ייתכן כי מוטב שנזכור, שננצור. ערך השגרה הרי לעולם לא יובן במלואו במנותק מעדויות הכאב. כיצד ידע האדם כי חזק הוא אם לא יחוש בפיו טעם מצוקת חולשה? כיצד יתפעל הנווד משיאי פסגת ההר טרם שחרש את העמק? יש הרואים בעליות ובמורדות אילוצים של דרך, מצוקת מצוקים, ויש המבינים כי הם שפה של בריאה, קידוד של הטבע, הנועד לשמור עלינו מאוזנים. לא לשכוח כמה טוב לנו. לא לפספס כמה אנחנו בריאים, כמה מוקפים אנו אהבה ותמיכה. עד כמה שום רגע מהיום השגרתי שחלף לנגד עינינו אינו מובן מאיליו. גם לא זה שחלף ממש כעת.
***
זה קורה הרבה לאחרונה, כשהמחשב נכבה. וזה מטריד מעט, הוא כבר ישן ועייף. ולהט החלונות אינו מקל עליו. אולי דווקא ממרום נסיונו האלקטרוני, כאילו רומז לי, אל תמהר לכתוב. שב עוד רגע והרהר. כאילו מפציר בי, אל תמהר להבריא. העמק בחולשותיך. רק מהן תצמח הכרתך בטוב, רק מתוכן יתחדדו עיניך לזהות את משרע הגוונים המופלא הפועם בשגרתך, יתחדדו ציפורניך לאחוז איתן בסלעים התומכים בהר, החיוניים להמשך הטיפוס.
***
מאחלים לנו החלמה מהירה. משפחה, חברים ברחוב. שנתגבר בזריזות על המכאובים ונשוב לאיתננו. אולי שווה להתייעץ עם עוד רופא, לקחת עוד כדור או לבדוק מה חסר. אולי כדאי לבדוק מה עוד אפשר לעשות כדי לשוב לשגרה. בין אם החולשה מדבקת, ויראלית, או שאינה קשורה כלל לגוף, שווה למהר ולמצוא לה מרפא. פן נמצא עצמינו סוחבים וסוחבים. זה המתכון לעייפות מיותרת, המרשם לסבל שאין בו הכרח. מוטב כי נאיץ הבירורים ונחזור אל השגרה המיוחלת. מנעמיה ישכיחו-חיש את ייסורי החולי. כמעיין שצלילות מימיו הקרירים שוטפת זיעת המסע המפרך אל מדרוניו.
אך אולי יש בה, בשכחה הצוננת הזו, משהו משכר. ייתכן כי מוטב שנזכור, שננצור. ערך השגרה הרי לעולם לא יובן במלואו במנותק מעדויות הכאב. כיצד ידע האדם כי חזק הוא אם לא יחוש בפיו טעם מצוקת חולשה? כיצד יתפעל הנווד משיאי פסגת ההר טרם שחרש את העמק? יש הרואים בעליות ובמורדות אילוצים של דרך, מצוקת מצוקים, ויש המבינים כי הם שפה של בריאה, קידוד של הטבע, הנועד לשמור עלינו מאוזנים. לא לשכוח כמה טוב לנו. לא לפספס כמה אנחנו בריאים, כמה מוקפים אנו אהבה ותמיכה. עד כמה שום רגע מהיום השגרתי שחלף לנגד עינינו אינו מובן מאיליו. גם לא זה שחלף ממש כעת.
***
זה קורה הרבה לאחרונה, כשהמחשב נכבה. וזה מטריד מעט, הוא כבר ישן ועייף. ולהט החלונות אינו מקל עליו. אולי דווקא ממרום נסיונו האלקטרוני, כאילו רומז לי, אל תמהר לכתוב. שב עוד רגע והרהר. כאילו מפציר בי, אל תמהר להבריא. העמק בחולשותיך. רק מהן תצמח הכרתך בטוב, רק מתוכן יתחדדו עיניך לזהות את משרע הגוונים המופלא הפועם בשגרתך, יתחדדו ציפורניך לאחוז איתן בסלעים התומכים בהר, החיוניים להמשך הטיפוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה