מילים אינספור נשפכו כבר בשבחי החברות, מהללות חיוניותה, מאדירות כוחותיה. על לא טוב היות האדם לבדו, על הכתף התומכת, על החיבוק המגיע בדיוק בזמן גם ללא שהתבקש. על אנשים שנקשרו זה לזה בהיעדר קשר דם, על שיחות נפש, על שותפות מסע, שותפות משא. אדם מרובה חברים הוא מיושב יותר, יציב. יש בה בחברות קסם של מרפא. יש בהם בחברים עוצמות של שלווה. את חרפת הבדידות של העולם הם מבקשים לגרש. את מצוקותיו של האדם המוצא עצמו נטוש על אם הדרך בפני צומת הם מניסים. חברי האמת הם נרות קטנים הנדמים תכופות כמגדלורים רחוקים, נקודות אחיזה במרחבים חלקלקים. וכשמתייצבים אנו בצד חברינו, כאילו עשינו דבר מה בעבור בשר מבשרנו. שכן חברות האמת מייצרת האחדה בין נפשות, קושרת גורלות. הופכת פרטים לצמדים, לקבוצות. מלחימה בתערובת של משמעות וחוויות בדידים לשלם.
אך מפעם לפעם, ניצת בי הרעיון כי לא בכך טמון מבחנה האמיתי של החברות. לא ברגשות העזים של היקרים זה לזה נעוצה גבורת האחווה. לא במכירים, כי אם בזרים. באלה שאיננו מכירים גם אם נדמה לנו שכן. לא בשותפי הדרך כי אם בעוברי האורח שנתקלו במפתיע זה בזה במורד ותמכו אחד בשני. איזהו הגיבור התומך בכתף אלמונית שנתקל בה בשפלי מפל. פסגת נאורותנו חבויה ביכולתנו להפגין את המחוייבות הנאמנה שאנו מקרינים כלפי אהובינו גם כלפי אחרים. להפגין חמלה כלפי מצוקות חולפות שאינן נוגעות לחיינו. לתת הזדהות במקרים ארעיים, בנקודות העוברות בקווים אחרים. להתמסר למען אחר באשר הוא אדם. לתת מאיתנו למען מי שלעולם לא יחזיר בחזרה. להקריב קורבן למען הצדק האנושי ולא רק למען הדאגה הקרובה. ולאהוב, לאהוב באמת, איש הזקוק נואשות לאהבתנו, גם אם איננו יודעים את שמו, והוא לא את שמנו, ולעולם לא ייפגשו דרכינו פרט לרגע קטן ומקרי בזמן.
החברות האנושית היא פלא תרבותי. היא מחזיקה אותנו מלוכדים, נוטעת בנו תקווה וממוססת ערפילי אנוכיות ורוע. אך מעליה לעד תונח החברות הטהורה יותר, הרעות הנצחית והמוחלטת. זו הניתנת לזר, ללא תנאי, ללא מחיר. זו המפעימה רגש גם בשפלות הרוח הצינית וההרסנית. יש המחפשים קיומה של נפש בשמיים מעוננים. ויש המוצאים אותה מדי יום, מעבר לפינה, חומקת בעד חיוך סתמי שנשלח אל נווד דרך, מוזרמת בהושטת יד דואגת אל אחר, בזריעת מטבעות חסד בשדות זרים, באהבת פלוני באשר הוא. זוהי תקוותו האמיתית של המין האנושי להבטיח שרידותו. ביכולתו העילאית של אדם לתת כולו למען חברות שמעולם לא יצר. שנכרתה בעבורו בשעת בריאה. שנמסרה לו למען יצדיק את כבוד קיומו האנושי.
אך מפעם לפעם, ניצת בי הרעיון כי לא בכך טמון מבחנה האמיתי של החברות. לא ברגשות העזים של היקרים זה לזה נעוצה גבורת האחווה. לא במכירים, כי אם בזרים. באלה שאיננו מכירים גם אם נדמה לנו שכן. לא בשותפי הדרך כי אם בעוברי האורח שנתקלו במפתיע זה בזה במורד ותמכו אחד בשני. איזהו הגיבור התומך בכתף אלמונית שנתקל בה בשפלי מפל. פסגת נאורותנו חבויה ביכולתנו להפגין את המחוייבות הנאמנה שאנו מקרינים כלפי אהובינו גם כלפי אחרים. להפגין חמלה כלפי מצוקות חולפות שאינן נוגעות לחיינו. לתת הזדהות במקרים ארעיים, בנקודות העוברות בקווים אחרים. להתמסר למען אחר באשר הוא אדם. לתת מאיתנו למען מי שלעולם לא יחזיר בחזרה. להקריב קורבן למען הצדק האנושי ולא רק למען הדאגה הקרובה. ולאהוב, לאהוב באמת, איש הזקוק נואשות לאהבתנו, גם אם איננו יודעים את שמו, והוא לא את שמנו, ולעולם לא ייפגשו דרכינו פרט לרגע קטן ומקרי בזמן.
החברות האנושית היא פלא תרבותי. היא מחזיקה אותנו מלוכדים, נוטעת בנו תקווה וממוססת ערפילי אנוכיות ורוע. אך מעליה לעד תונח החברות הטהורה יותר, הרעות הנצחית והמוחלטת. זו הניתנת לזר, ללא תנאי, ללא מחיר. זו המפעימה רגש גם בשפלות הרוח הצינית וההרסנית. יש המחפשים קיומה של נפש בשמיים מעוננים. ויש המוצאים אותה מדי יום, מעבר לפינה, חומקת בעד חיוך סתמי שנשלח אל נווד דרך, מוזרמת בהושטת יד דואגת אל אחר, בזריעת מטבעות חסד בשדות זרים, באהבת פלוני באשר הוא. זוהי תקוותו האמיתית של המין האנושי להבטיח שרידותו. ביכולתו העילאית של אדם לתת כולו למען חברות שמעולם לא יצר. שנכרתה בעבורו בשעת בריאה. שנמסרה לו למען יצדיק את כבוד קיומו האנושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה