מסדרון לבן וארוך, נטול חלונות. אור סינתטי מקרין סטריליות מאיימת. רצוף דלתות חתומות, מעל כל אחת מהן נורה אדומה דולקת, זועקת סודות. הולכים יחד, שותקים, עד לקצה. נכנסים יחד לחדר האחרון. מתחבר מרצוני לצינורות ולסלילים והשאלון מתחיל. מעניין אם גם הנורה שלי אדומה, אם גם אני לבן. כשיוצאים הוא מזכיר: לוחצים על הכפתור הירוק בשביל לצאת. זוכר, אני אומר לו, זוכר.
באמריקה שוב ירו בשחור כי הוא שחור. אבל שש נשים לבנות פסקו הגנה עצמית. והוא אכן מוגן, הגזע. פן ייפגע ויוכתם ויעורב. פן יגוון השוני המגדיר, הצודק.
ועל מה בכלל חולמים אנשים אפורים בלילות טרופים? האם שטים בהם חלומות ורודים לכסות על חייהם השקופים?
כנראה שאינם חולמים כלל. כנראה גם הם מבינים שאנשים בכל המקומות ובכל הצבעים, אומללים. עכשיו איפה לעזאזל הכפתור הירוק הזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה