בשבחי אהבת החינם

יותר מדי, יותר מדי קליפות עוטפות-חונקות את מי שאנו באמת, את מי שביקשנו להיות. תחפושת קרנבל עוטפת כתונת משוגעים אופדת נשף מסיכות מגנה על תלבושת אחידה מכסה על גלימות שאין להתהדר בהן. כמיהת השמש לגוף החשוף מנביטה אגלי זיעה שקופים. ואולי אלה דמעות של כנות, מוגשות צוננות על מצע כזב.

יותר מדי, יותר מדי זמן נמשך משחק הציד הפראי ביער האפל הזה. חצי ביקורת של ציידים אימתניים חוצבים בקעים בעצים תמירים שאך ביקשו לשתף בפירותיהם. רק זה שיגיע ראשון אל הטרף יספק תאוותו. זוהי לא העונה להפגין רפיון בין השיחים המדממים, לא העת לניחוחות חולשה. אך הבטיחו שיבוא הגשם בקרוב, ומלחמות הן הרי כבר לא קורות בחורף. אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא.

פחות מדי, פחות מדי ילדים יש בעולם. והרי רק הם עוד יודעים לאהוב באמת, בתמימות מצמררת, בכנות מאיימת, בחינם. כמה יקר לנו החינם הזה שלהם, כמה כואב. לו רק יחלקו עימנו אחדים ממטבעות החסד שפיזר בהם האל וישיבו גם אותנו אל עידן התום. או אז נעטה באמת חסד מחילה ויושר. רק אז נשוב אל המקורות. נאהב אחר בהיות נפש בגופו. נאהב את עצמינו. נשתחרר מכבלי אימה ותוגה שקשרנו לפרקי הידיים והחיים.

מעט מדי, מעט מדי התייפחות יש בעולם. אולי כי טרם הבנו עד כמה נחוצה היא לטיהור רוחינו. כה אבודים, וכי כיצד נמצא את הדרך. במבוך מראות חשוך אדם אינו מזהה דמותו. והיא חיונית לו כל כך, כמהה לספיגת חיבתו ורחמיו. קוראת לו לשוב ולפזר סימנים של אור בנתיבי הזולת.