ילד בן שבע, שבע וחצי, עומד בנמל עם הוריו. עטופים במעיל, אוחזים מזוודות. ממתינים לתורם לעלות לסיפון. ההורים הבטיחו לו חיים חדשים, טובים יותר, בארץ שדיברו עליה מאז שהוא זוכר את עצמו. ילמד שם שפה חדשה, יפגוש חברים חדשים. הם כולם נרגשים, ועברו יותר מדי בשביל להגשים את החלום הזה. זה לא יהיה פשוט שם, הוא עוד יגלה, אבל בהחלט שווה את המסע. אבל ברגע הזה, הוא עדיין ילד. כך מלמדות הפנים התמימות הנשקפות מהתמונות המצהיבות. ילד קטן מכפר קטן שמגיע סוף סוף לבית שאינו מכיר עדיין. מה הוא בכלל יודע, מה הוא מבין.
ילד בן עשרים ותשע אורז מזוודה, ועובר על רשימה לוודא שלא שכח שום דבר. חשוב לו שהכל ייכנס, אבל לא לקחת יותר מדי. הנסיעה תהיה מורכבת לכל הדעות. פעם ראשונה שהוא טס במדים לחוצלארץ, וצריך להקפיד על הסיכות והסמלים. יש לו"ז עמוס והרבה להספיק. כרגע רק שמות על נייר, ואולי עוד ימים ספורים סיפורים ושמות. ספרים, נעליים ומחשבות מאופסנים בתאי תיק. ייפתחו רק כשנגיע. לא בטוח שהוא מפנים לאן הוא נוסע, לא בטוח שהוא יודע הכל, ויש לו עוד הרבה מה להספיק עד הטיסה. נדמה לו שאת הדברים שאסור שיישכח אפשר לכתוב על פתק. מה הוא מבין.
אבא מביט מהצד על בנו אורז, ומשתדל לעזור. שיבה בשערו, והוא כבר לא ילד. "אתה זוכר לשמור לי את לוח הזמנים שלכם?", הוא שואל בפעם העשירית. "אני גם אסע, אני גם רוצה לראות את זה", הוא מבטיח לעצמו ואמי עושה עצמה מתעלמת. הוא נראה די אדיש לקראת הנסיעה, הילד. למרות שעובר ליד העיירה שאבא שלי הגיע ממנה, למרות שהשמות שהזכיר מוכרים היטב מהסיפורים של ההורים. זו תקופה אחרת, וקשה לתאר את זה. אבל אני זוכר כל כביש ודרך שם עד היום, כמה קר היה שם, כמה שונה. מקווה שיהיה לו שם טוב, לילד, שיהיה אוכל טוב, בתי מלון טובים. שיראה, שילמד, שיחווה. אולי גם יבין, אולי. ואם יצליח, שיחזור ויסביר לכולנו.
ילד בן עשרים ותשע אורז מזוודה, ועובר על רשימה לוודא שלא שכח שום דבר. חשוב לו שהכל ייכנס, אבל לא לקחת יותר מדי. הנסיעה תהיה מורכבת לכל הדעות. פעם ראשונה שהוא טס במדים לחוצלארץ, וצריך להקפיד על הסיכות והסמלים. יש לו"ז עמוס והרבה להספיק. כרגע רק שמות על נייר, ואולי עוד ימים ספורים סיפורים ושמות. ספרים, נעליים ומחשבות מאופסנים בתאי תיק. ייפתחו רק כשנגיע. לא בטוח שהוא מפנים לאן הוא נוסע, לא בטוח שהוא יודע הכל, ויש לו עוד הרבה מה להספיק עד הטיסה. נדמה לו שאת הדברים שאסור שיישכח אפשר לכתוב על פתק. מה הוא מבין.
אבא מביט מהצד על בנו אורז, ומשתדל לעזור. שיבה בשערו, והוא כבר לא ילד. "אתה זוכר לשמור לי את לוח הזמנים שלכם?", הוא שואל בפעם העשירית. "אני גם אסע, אני גם רוצה לראות את זה", הוא מבטיח לעצמו ואמי עושה עצמה מתעלמת. הוא נראה די אדיש לקראת הנסיעה, הילד. למרות שעובר ליד העיירה שאבא שלי הגיע ממנה, למרות שהשמות שהזכיר מוכרים היטב מהסיפורים של ההורים. זו תקופה אחרת, וקשה לתאר את זה. אבל אני זוכר כל כביש ודרך שם עד היום, כמה קר היה שם, כמה שונה. מקווה שיהיה לו שם טוב, לילד, שיהיה אוכל טוב, בתי מלון טובים. שיראה, שילמד, שיחווה. אולי גם יבין, אולי. ואם יצליח, שיחזור ויסביר לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה