זו הייתה השדרה היפה ביותר בעיר. רחבה ומוצלת, ושוקקת כל שעות היום אנשים יפים. ויש שהתגאו, ואני בתוכם, שכבר הפכה לסמלה של העיר התוססת הזו. שמשהו בחופש, ובקצב, ובגיוון כבר נושב כאן בין העצים והחנויות. ושמספיק לבקר רק כמה רגעים ולשאוף מלוא ריאות כדי להבין. אין צורך לעצום עיניים ומוטב להותירן פקוחות פן יתפספס דבר מה. מה שלא יהיה זה ומי שזה לא יהיה, וודאי הוא נכון. זהו טיבם של המהלכים בשדרה שמצידה האחד ים ומצדה השני תאטרון וביניהם קצת מזה וקצת מזה.
ובעודי פוסע מוקסם באחת השבתות מחפש פינה הולמת לקריאתי נכזבו מאמציי. צללים שחוקים של זרות וטפל מילאו את השביל, בעלי חיים קשורים לאייפד מקושר לעולם. ובתוך רשת הקשרים סובבים בודדים סהרורי-יום עם אוזניות. כבר שנים אינם מחפשים דבר ומוטרדים שאינם מוצאים. מעייף מסע החינם לראות ולהיראות, מטריד וריקני. שממת רוח ורדידות דרך, דירות יקרות בזמנים עניים. לדאבון לב העיר, יבש קסמה ופלאיה. ואולי זה אך בעיני המתבונן שכבר יבשו עיני מלרגוש.
הולך אדם בשדרה לבדו, אך בעיניו אינו בודד. בצידו פוסע במסירות נאמנה אחיו התאום, כפילו הדמיוני. ובמהותו חברו אינו אלא עצמו כפי שרוצה היה להיות, פסגת חלומותיו ושאיפותיו. ואין מראה נוגה יותר מראותם צועדים שם יחד. "יודע?", אומר האמיתי לבדיונו. "העיר הזו קטנה לשנינו".
וכאילו אין צורך להוסיף עוד מילה ממשיכים השניים במסע שותקים. ובסוף השדרה ישובו הבייתה. אך ההחלטה התקבלה. אחד מהם יאלץ לעזוב, לנטוש נוף ילדותו. לא יוכלו עוד להשלים עם קיומם המשותף והסמלי. בהקדם תתרחש הפרידה, הניתוק. בקרוב יחפשו נוף אחר, ריגוש אמיתי.
ברגע הפרידה מבט חטוף, ללא מילים. עוד ייפגשו אולי, בעולם אחר. כשיהיו ראויים לכך. ועד אז לא ישובו ללכת בשדרה הראשית. זה מקום לחזקים המסוגלים לשאת בעול הכלום. ואנחנו, עוד ריקים והרפתקנים. מגיע לנו לרדת לשבילים צדדיים. הם קוראים בשמינו, מזמינים אותנו להסתכן בפיתוליהם. המתינו שנסיר את האוזניות. שתנביט בנו אכזבת השגרה ניצנים של תעוזת נוודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה