את חדשות אחר הצהריים בפתח עוד סוף שבוע מנומנם טלטלה ידיעת חוץ מסעירה: אלמונים שפכו בלילה צבע ירוק על בסיס אנדרטת לינקולן
בעיר וושינגטון. בעקבות המקרה נסגר למבקרים האתר לזכרו של נשיא ארצות הברית.
הרקע למעשה עדיין אינו ברור.
אלא שהרקע למעשה ברור לי לחלוטין, והוא אף כמעט מתבקש ומובן מאיליו. האלמונים אינם אלמונים, והמעשה אינו פשע, והמקרה אינו פסול. ואולי יש רק להתפלא מדוע רק עכשיו בוצע, ולא הרבה קודם לכן. שכן גם מבלי לסקור את הראיות ולתחקר את העדים ולבחון את אמצעי האבטחה, אני חש יכולת לפסוק את המניע הבלתי מעורער למעשה: שעמום.
בלי בדל של ספק, היו אלה משועממים שפלשו באישון ליל אל המתחם המפורסם וכיסו אותו צבע ירוק. וודאי השתוללו באקסטזה בלתי נשלטת, חשו עצמם גיבורים של דור שלם, נציגי חירות וחופש. אולי קראו עיתונים ושאבו השראה ממורדים צעירים המרימים ראשם בימים אלה בכל העולם. קוראים ססמאות בכיכרות, מפילים שלטונות. תובעים את כבודו הנרמס של הרחוב מפני הארמון, את שיבתו של רסן השלטון לידי האזרחים הפשוטים. יש שצובעים את רחובות מדינתם בדם, ויש המסתפקים באנדרטה ירוקה. בשני המקרים, נובעת רוח המחאה ממועקת השעמום, מייאוש חוסר המעש, מעייפות העמידה במקום. קפאון השגרה העביר את הקפואים מדעתם, והם יוצאים החוצה בהמוניהם. אינם חמושים בחצים, רק בשלל צבעי הקשת.
פילוסוף צרפתי מפורסם השווה פעם את המחבלים שביצעו את הפיגוע במגדלי התאומים לאנשים הדוקרים עצמם בסכינים ובמזלגות כדי להזכיר לעצמם שהם עדיין חיים. הטרוריסטים לא קראו להחלת סדר עולמי חדש, הוא הסביר, אלה שאפו להביע בפני העולם את עייפותם מן המילים החלולות, מן המושגים הפוליטיים שכולאים אותם במסגרות נטולות פתחי מילוט. הם רוצים לנער את כולנו, ואת עצמם במיוחד, ולהזכיר שעוד יש בכוחנו להשתולל אם רק נרצה. שעוד לא שקענו תחת מצולות הבירוקרטיה החונקת, שעוד יצר שובבות בתוכנו, מרטיט ואלים ונועז ורעב. שעודנו ילדים. כל ילד רוצה לבנות מגדל. ויש, שמעדיפים להרוס אותם.
ואנחנו, האם אנו חיים? ומתי בפעם האחרונה השתוללנו? חוק הוא חוק ואין לעבור עליו. משמעת היא ערך עליון. ונדליזם היא עבירה שדינה כליאה. ונשיאים כבודם במקומם. אך אם תשאלו אותי, המרוויח הגדול מכל העניין הזה הוא מר לינקולן. יושב כבר שנים, נטוע במקומו. נישא על הררי המורשת, מתהדר בקדושת הזמן. כמה שנים הוא חיכה שיהיה להם אומץ, שיגלו תעוזה וחוצפה. שמישהו סוף סוף יכניס קצת צבע לחיים שלו. אם רק היה יכול עוד לזוז, הוא היה שופך צבע על עצמו. רק כדי להזכיר לעצמו שהוא חי, שעוד יצר עשייה במותניו. ואם לא לשפוך על עצמו צבע, בטח היה כותב על זה כמה שורות בבלוג. רק כדי לפרוק קצת. להפיג את השעמום הקיומי, לגלות צבעים חדשים ולהעיז לטעום אותם.
אלא שהרקע למעשה ברור לי לחלוטין, והוא אף כמעט מתבקש ומובן מאיליו. האלמונים אינם אלמונים, והמעשה אינו פשע, והמקרה אינו פסול. ואולי יש רק להתפלא מדוע רק עכשיו בוצע, ולא הרבה קודם לכן. שכן גם מבלי לסקור את הראיות ולתחקר את העדים ולבחון את אמצעי האבטחה, אני חש יכולת לפסוק את המניע הבלתי מעורער למעשה: שעמום.
בלי בדל של ספק, היו אלה משועממים שפלשו באישון ליל אל המתחם המפורסם וכיסו אותו צבע ירוק. וודאי השתוללו באקסטזה בלתי נשלטת, חשו עצמם גיבורים של דור שלם, נציגי חירות וחופש. אולי קראו עיתונים ושאבו השראה ממורדים צעירים המרימים ראשם בימים אלה בכל העולם. קוראים ססמאות בכיכרות, מפילים שלטונות. תובעים את כבודו הנרמס של הרחוב מפני הארמון, את שיבתו של רסן השלטון לידי האזרחים הפשוטים. יש שצובעים את רחובות מדינתם בדם, ויש המסתפקים באנדרטה ירוקה. בשני המקרים, נובעת רוח המחאה ממועקת השעמום, מייאוש חוסר המעש, מעייפות העמידה במקום. קפאון השגרה העביר את הקפואים מדעתם, והם יוצאים החוצה בהמוניהם. אינם חמושים בחצים, רק בשלל צבעי הקשת.
פילוסוף צרפתי מפורסם השווה פעם את המחבלים שביצעו את הפיגוע במגדלי התאומים לאנשים הדוקרים עצמם בסכינים ובמזלגות כדי להזכיר לעצמם שהם עדיין חיים. הטרוריסטים לא קראו להחלת סדר עולמי חדש, הוא הסביר, אלה שאפו להביע בפני העולם את עייפותם מן המילים החלולות, מן המושגים הפוליטיים שכולאים אותם במסגרות נטולות פתחי מילוט. הם רוצים לנער את כולנו, ואת עצמם במיוחד, ולהזכיר שעוד יש בכוחנו להשתולל אם רק נרצה. שעוד לא שקענו תחת מצולות הבירוקרטיה החונקת, שעוד יצר שובבות בתוכנו, מרטיט ואלים ונועז ורעב. שעודנו ילדים. כל ילד רוצה לבנות מגדל. ויש, שמעדיפים להרוס אותם.
ואנחנו, האם אנו חיים? ומתי בפעם האחרונה השתוללנו? חוק הוא חוק ואין לעבור עליו. משמעת היא ערך עליון. ונדליזם היא עבירה שדינה כליאה. ונשיאים כבודם במקומם. אך אם תשאלו אותי, המרוויח הגדול מכל העניין הזה הוא מר לינקולן. יושב כבר שנים, נטוע במקומו. נישא על הררי המורשת, מתהדר בקדושת הזמן. כמה שנים הוא חיכה שיהיה להם אומץ, שיגלו תעוזה וחוצפה. שמישהו סוף סוף יכניס קצת צבע לחיים שלו. אם רק היה יכול עוד לזוז, הוא היה שופך צבע על עצמו. רק כדי להזכיר לעצמו שהוא חי, שעוד יצר עשייה במותניו. ואם לא לשפוך על עצמו צבע, בטח היה כותב על זה כמה שורות בבלוג. רק כדי לפרוק קצת. להפיג את השעמום הקיומי, לגלות צבעים חדשים ולהעיז לטעום אותם.
מסע הערב של יתיר
השבמחק