רק שניהם בחוף, שעת בין ערביים. בהו בים, בגלים הגבוהים שנשברים בכניעה בחוף. שתקו יחד מול הרוח, מרוכזים בחלל. לבדם בעולם, נגד אינסוף הקיום הנגלה לבהייתם.
"רואה את הגרגרים?", הוא שאל אותו מבלי לצפות לתשובה. רואה כמה רבים הם, פזורים ונערמים כך אינספור. מסודרים באקראיות, בונים ארמונות, נשטפים במחילות תחת מים צוננים. "רואה", השיב לו. "אז ככה".
ובמילים אלה נחתמה ההבטחה, ההיא הנצחית. שאומרים שהייתה הראשונה, המבשרת. מקור הציפייה האנושית לאמון, תחילת מסורת מפוארת החורגת מגבולות של זמן ומקום. מילים שנותנות כוח ותקווה, רגעים של אמת ובטחון הנישאים מעל המציאות. מעל הבדידות.
שנים מאוחר יותר אין אלא לתהות, לבכות, את רגעי התמימות שהביסו דורות שלמים, שקיבעו כולנו למסגרות מתעתעות, מכאיבות. איך הלך שולל זקן השבט בהשפעתם המשכרת של המילים ונטל על עצמו את פיתוי המובטח. ובנשימה אחת נגזל מעימנו טעמו החמוץ של הספק הצונן.
יש המטיפים לחוסר אמונה. אומרים כי גם את ההבטחות שנתנו לעצמינו הפרנו וכי איך נושיט יד בוטחת לזולת. אך גם בהינתן אמונה, דבריהם איתנים. והרי, המילים נחלי אכזב והים מלא מי תהום.
כמו מלוא חופן גרגרים זהובים הנערמים בין ידיים עייפות. נעימים הם למגע, חמימים וממלאים. אט אט זולגים בין סדקי אצבעות מבלי משים. מרוקנים את אחרון מאגרינו. נשברים על החוף כמו גלים גבוהים בודדים שנמלטו ממערבולות מעמקים. רק על הספק ניתן לסמוך. והוא מקונן עשיר וסמיך. זרוע הוא בכל פינה, פזור כחול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה