רק בני אדם

כשהגיעו כוחות ההצלה הספרדים לחלץ את נהג הקטר שנכלא בתאו, מצאו שם אדם מפוחד ובוכה. שבועות קודם לכן התפאר בעבודתו. אומרים שהעלה לדף הפייסבוק שלו תמונות של מד המהירות, מתגאה כי עבר על הרף המותר, ניצח את החוק. הוכיח שליטתו המוחלטת, עליונותו על הסדר הקיים. מה רב הפער בין האיש הגאה הזה לשבר הכלי שנתגלה בפני אנשי ההצלה. כמה מביך המהפך המהיר שעברו חייו, פתאומי ומפתיע כמו התהפכותה של הרכבת עצמה. 

אך בפני מי הופנתה זעקתו של הנהג האומלל? בפני המחלצים? כוחות הבטחון? מערכת השיפוט הספרדית? מעסיקיו? משפחתו? נוסעי הרכבת? אמצעי התקשורת? למי קרא ובפני מי התנצל? מדוע טרח להטיח דווקא משפט זה ברגע חילוצו? מהו בית הדין שלמולו ניסח כתב הגנה זה? ומי יחרוץ דינו?

זעקתו המצמררת לא כוונה לאף אחד, לעצמו קרא. כמו תובנה שנחתה מאוחר מדי, וכל אדם פוגש בה במועד אחר. גילויו הלם בראשו בעיתוי האומלל הזה, רגע חסד שהאיר בעת כיבוי מאורות. על אפסותו למד, על זמניותו. על חולשתו, על חטאיו. בעצמו נזף, על גאוותו רטן, על טיפשותו קבל. ומאין לו לנהג הקטר החוצפה להודיע קבל עם שאדם הוא. ומאין חוצפתנו להיות גם אנו כאחד הנהג.

בעיתונים מיהרו לדווח שזו תאונה שמקורה בטעות אנוש. בעצם, אין פה טעות. התפקחות של אדם שסטה מהדרך, הארה של בן אנוש שירד מהפסים. אם רק היה מבין את זה קודם, היה נוסע לאט יותר. אם רק היו מבינים הנוסעים, לא היו מגיעים לעבודה. ואנחנו, לא היינו כאן. היינו מעבירים קיומינו המוגבל למקום שבו לא ניתן לקרוא שורות אלה. אל פסגות נטושות עליהן נוכל להתבשם בעליבות קטנותנו בשלווה.