במבט רגיל לא ניתן לזהות. השרירים נראים בריאים לכל אורכם, העצמות איתנות, חדרי הלב אטומים, והנפש שוקטת. רק בציוד רגיש מתוחכם יתגלו הסדקים. שנפערו מבלי שהתכוונת. שהתבקעו בזמן שישנת. שנוצרו עם כל הרפתקאה שפוספסה, הזדמנות שהוחמצה, אהבה.
וכשנבהלת לגלותם מילאת עצמך פתקים. לסתום את הפרצות, למלא את החסר. עם הבטחות, ומילות שיר, והסברים ותירוצים ותפילות. מילאת את הכתלים גזרי מילים ומשפטים והשבת את הדופק. בלמת את קריסת הסכר.
אך מי יעביר אל ידיך את הפתק המתריע כי פספסת. מי ילמדך כי אינך בכיוון. מי ינפץ באמירות קצרות ונוקבות את אשליית הנינוחות שלך. בידיי מי ייכתב המשפט שייפקח מבטך. והסכר הרי כה יציב, ובסתר איתנותו חולם להיכנע לפרץ הנהר.
יותר מדי שאלות. יותר מדי סדקים. ופתק אחד חסר, חסר מאוד.
וכשנבהלת לגלותם מילאת עצמך פתקים. לסתום את הפרצות, למלא את החסר. עם הבטחות, ומילות שיר, והסברים ותירוצים ותפילות. מילאת את הכתלים גזרי מילים ומשפטים והשבת את הדופק. בלמת את קריסת הסכר.
אך מי יעביר אל ידיך את הפתק המתריע כי פספסת. מי ילמדך כי אינך בכיוון. מי ינפץ באמירות קצרות ונוקבות את אשליית הנינוחות שלך. בידיי מי ייכתב המשפט שייפקח מבטך. והסכר הרי כה יציב, ובסתר איתנותו חולם להיכנע לפרץ הנהר.
יותר מדי שאלות. יותר מדי סדקים. ופתק אחד חסר, חסר מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה