מה הוא מבין

ילד בן שבע, שבע וחצי, עומד בנמל עם הוריו. עטופים במעיל, אוחזים מזוודות. ממתינים לתורם לעלות לסיפון. ההורים הבטיחו לו חיים חדשים, טובים יותר, בארץ שדיברו עליה מאז שהוא זוכר את עצמו. ילמד שם שפה חדשה, יפגוש חברים חדשים. הם כולם נרגשים, ועברו יותר מדי בשביל להגשים את החלום הזה. זה לא יהיה פשוט שם, הוא עוד יגלה, אבל בהחלט שווה את המסע. אבל ברגע הזה, הוא עדיין ילד. כך מלמדות הפנים התמימות הנשקפות מהתמונות המצהיבות. ילד קטן מכפר קטן שמגיע סוף סוף לבית שאינו מכיר עדיין. מה הוא בכלל יודע, מה הוא מבין.

 ילד בן עשרים ותשע אורז מזוודה, ועובר על רשימה לוודא שלא שכח שום דבר. חשוב לו שהכל ייכנס, אבל לא לקחת יותר מדי. הנסיעה תהיה מורכבת לכל הדעות. פעם ראשונה שהוא טס במדים לחוצלארץ, וצריך להקפיד על הסיכות והסמלים. יש לו"ז עמוס והרבה להספיק. כרגע רק שמות על נייר, ואולי עוד ימים ספורים סיפורים ושמות. ספרים, נעליים ומחשבות מאופסנים בתאי תיק. ייפתחו רק כשנגיע. לא בטוח שהוא מפנים לאן הוא נוסע, לא בטוח שהוא יודע הכל, ויש לו עוד הרבה מה להספיק עד הטיסה. נדמה לו שאת הדברים שאסור שיישכח אפשר לכתוב על פתק. מה הוא מבין.

אבא מביט מהצד על בנו אורז, ומשתדל לעזור. שיבה בשערו, והוא כבר לא ילד. "אתה זוכר לשמור לי את לוח הזמנים שלכם?", הוא שואל בפעם העשירית. "אני גם אסע, אני גם רוצה לראות את זה", הוא מבטיח לעצמו ואמי עושה עצמה מתעלמת. הוא נראה די אדיש לקראת הנסיעה, הילד. למרות שעובר ליד העיירה שאבא שלי הגיע ממנה, למרות שהשמות שהזכיר מוכרים היטב מהסיפורים של ההורים. זו תקופה אחרת, וקשה לתאר את זה. אבל אני זוכר כל כביש ודרך שם עד היום, כמה קר היה שם, כמה שונה. מקווה שיהיה לו שם טוב, לילד, שיהיה אוכל טוב, בתי מלון טובים. שיראה, שילמד, שיחווה. אולי גם יבין, אולי. ואם יצליח, שיחזור ויסביר לכולנו.

לשפוך צבע

את חדשות אחר הצהריים בפתח עוד סוף שבוע מנומנם טלטלה ידיעת חוץ מסעירה: אלמונים שפכו בלילה צבע ירוק על בסיס אנדרטת לינקולן בעיר וושינגטון. בעקבות המקרה נסגר למבקרים האתר לזכרו של נשיא ארצות הברית. הרקע למעשה עדיין אינו ברור. 

אלא שהרקע למעשה ברור לי לחלוטין, והוא אף כמעט מתבקש ומובן מאיליו. האלמונים אינם אלמונים, והמעשה אינו פשע, והמקרה אינו פסול. ואולי יש רק להתפלא מדוע רק עכשיו בוצע, ולא הרבה קודם לכן. שכן גם מבלי לסקור את הראיות ולתחקר את העדים ולבחון את אמצעי האבטחה, אני חש יכולת לפסוק את המניע הבלתי מעורער למעשה: שעמום.

בלי בדל של ספק, היו אלה משועממים שפלשו באישון ליל אל המתחם המפורסם וכיסו אותו צבע ירוק. וודאי השתוללו באקסטזה בלתי נשלטת, חשו עצמם גיבורים של דור שלם, נציגי חירות וחופש. אולי קראו עיתונים ושאבו השראה ממורדים צעירים המרימים ראשם בימים אלה בכל העולם. קוראים ססמאות בכיכרות, מפילים שלטונות. תובעים את כבודו הנרמס של הרחוב מפני הארמון, את שיבתו של רסן השלטון לידי האזרחים הפשוטים. יש שצובעים את רחובות מדינתם בדם, ויש המסתפקים באנדרטה ירוקה. בשני המקרים, נובעת רוח המחאה ממועקת השעמום, מייאוש חוסר המעש, מעייפות העמידה במקום. קפאון השגרה העביר את הקפואים מדעתם, והם יוצאים החוצה בהמוניהם. אינם חמושים בחצים, רק בשלל צבעי הקשת.

 פילוסוף צרפתי מפורסם השווה פעם את המחבלים שביצעו את הפיגוע במגדלי התאומים לאנשים הדוקרים עצמם בסכינים ובמזלגות כדי להזכיר לעצמם שהם עדיין חיים. הטרוריסטים לא קראו להחלת סדר עולמי חדש, הוא הסביר, אלה שאפו להביע בפני העולם את עייפותם מן המילים החלולות, מן המושגים הפוליטיים שכולאים אותם במסגרות נטולות פתחי מילוט. הם רוצים לנער את כולנו, ואת עצמם במיוחד, ולהזכיר שעוד יש בכוחנו להשתולל אם רק נרצה. שעוד לא שקענו תחת מצולות הבירוקרטיה החונקת, שעוד יצר שובבות בתוכנו, מרטיט ואלים ונועז ורעב. שעודנו ילדים. כל ילד רוצה לבנות מגדל. ויש, שמעדיפים להרוס אותם.

ואנחנו, האם אנו חיים? ומתי בפעם האחרונה השתוללנו? חוק הוא חוק ואין לעבור עליו. משמעת היא ערך עליון. ונדליזם היא עבירה שדינה כליאה. ונשיאים כבודם במקומם. אך אם תשאלו אותי, המרוויח הגדול מכל העניין הזה הוא מר לינקולן. יושב כבר שנים, נטוע במקומו. נישא על הררי המורשת, מתהדר בקדושת הזמן. כמה שנים הוא חיכה שיהיה להם אומץ, שיגלו תעוזה וחוצפה. שמישהו סוף סוף יכניס קצת צבע לחיים שלו. אם רק היה יכול עוד לזוז, הוא היה שופך צבע על עצמו. רק כדי להזכיר לעצמו שהוא חי, שעוד יצר עשייה במותניו. ואם לא לשפוך על עצמו צבע, בטח היה כותב על זה כמה שורות בבלוג. רק כדי לפרוק קצת. להפיג את השעמום הקיומי, לגלות צבעים חדשים ולהעיז לטעום אותם.  

רק בני אדם

כשהגיעו כוחות ההצלה הספרדים לחלץ את נהג הקטר שנכלא בתאו, מצאו שם אדם מפוחד ובוכה. שבועות קודם לכן התפאר בעבודתו. אומרים שהעלה לדף הפייסבוק שלו תמונות של מד המהירות, מתגאה כי עבר על הרף המותר, ניצח את החוק. הוכיח שליטתו המוחלטת, עליונותו על הסדר הקיים. מה רב הפער בין האיש הגאה הזה לשבר הכלי שנתגלה בפני אנשי ההצלה. כמה מביך המהפך המהיר שעברו חייו, פתאומי ומפתיע כמו התהפכותה של הרכבת עצמה. 

אך בפני מי הופנתה זעקתו של הנהג האומלל? בפני המחלצים? כוחות הבטחון? מערכת השיפוט הספרדית? מעסיקיו? משפחתו? נוסעי הרכבת? אמצעי התקשורת? למי קרא ובפני מי התנצל? מדוע טרח להטיח דווקא משפט זה ברגע חילוצו? מהו בית הדין שלמולו ניסח כתב הגנה זה? ומי יחרוץ דינו?

זעקתו המצמררת לא כוונה לאף אחד, לעצמו קרא. כמו תובנה שנחתה מאוחר מדי, וכל אדם פוגש בה במועד אחר. גילויו הלם בראשו בעיתוי האומלל הזה, רגע חסד שהאיר בעת כיבוי מאורות. על אפסותו למד, על זמניותו. על חולשתו, על חטאיו. בעצמו נזף, על גאוותו רטן, על טיפשותו קבל. ומאין לו לנהג הקטר החוצפה להודיע קבל עם שאדם הוא. ומאין חוצפתנו להיות גם אנו כאחד הנהג.

בעיתונים מיהרו לדווח שזו תאונה שמקורה בטעות אנוש. בעצם, אין פה טעות. התפקחות של אדם שסטה מהדרך, הארה של בן אנוש שירד מהפסים. אם רק היה מבין את זה קודם, היה נוסע לאט יותר. אם רק היו מבינים הנוסעים, לא היו מגיעים לעבודה. ואנחנו, לא היינו כאן. היינו מעבירים קיומינו המוגבל למקום שבו לא ניתן לקרוא שורות אלה. אל פסגות נטושות עליהן נוכל להתבשם בעליבות קטנותנו בשלווה.

תיקון טעות

יש טעות שכיחה, אנושית, שקושרת בין תחושות מסעירות לרגעים גדולים.

כשבעצם, התרגשות אמיתית פורטת בנו ברגעים קטנים.

במבט אוהב, בחיוך זעיר, בדממת גלים, בליטוף אמהי של רוח.

במילים בודדות שהופכות אותך קצת פחות.

כמו אוויר

מה בסך הכל רוצה האוויר. להתפשט במרחב הפנוי, למצוא לעצמו עוד קצת נפח להתרווח בו, שטח מחייה. ובעצם, הוא קצת עצלן האוויר. מחפש לעצמו דרכי קיצור, נתיבי גישה מהירים. פתרונות קלים, לנוע לאן שאפשר, לאן שנוח. אין לו שאיפות גדולות לאוויר. זה אנחנו ששואפים אותו. הוא, היהיר, רק מפעפע את עצמו, מרחף ללא דאגות. מתרחב לאיפה שאפשר, לאן שכדאי לו, לאן שזה פשוט.

ובעצם גם רוב האנשים הם כאלה, ואינם אוהבים להתאמץ. ומחפשים הם את הפשטות שבחיים, ואת הנתיבים הקצרים ודרכי הפשרה. ואין לשפוט אותם על שמעדיפים להימנע מהשקעת מאמץ. פסולים הם אגלי הזיעה הרי במקומות בהם ניתן לנוע בבטחה אל היעד ללא טרדה. אין להם שאיפות גדולות. רק מפעפעים את עצמם ללא דאגות. מתרחבים לאן שאפשר, לאן שכדאי, לאן שפשוט.

אבל אנחנו הרי לא רוצים שיתנהגו אלינו כמו אוויר. לא, לא אנחנו. גם אם נצטרך להזיע עוד קצת. גם אם נצטרך ללכת בדרך הארוכה, ואפילו אם לא נגיע. מה בסך הכל אנחנו רוצים. אם רק היינו יודעים. ובינתיים, שתהיה לזה משמעות. לדמיין את מה שאי אפשר, לדלג על הכדאי, לוותר על הפשוט.

בשבחי אהבת החינם

יותר מדי, יותר מדי קליפות עוטפות-חונקות את מי שאנו באמת, את מי שביקשנו להיות. תחפושת קרנבל עוטפת כתונת משוגעים אופדת נשף מסיכות מגנה על תלבושת אחידה מכסה על גלימות שאין להתהדר בהן. כמיהת השמש לגוף החשוף מנביטה אגלי זיעה שקופים. ואולי אלה דמעות של כנות, מוגשות צוננות על מצע כזב.

יותר מדי, יותר מדי זמן נמשך משחק הציד הפראי ביער האפל הזה. חצי ביקורת של ציידים אימתניים חוצבים בקעים בעצים תמירים שאך ביקשו לשתף בפירותיהם. רק זה שיגיע ראשון אל הטרף יספק תאוותו. זוהי לא העונה להפגין רפיון בין השיחים המדממים, לא העת לניחוחות חולשה. אך הבטיחו שיבוא הגשם בקרוב, ומלחמות הן הרי כבר לא קורות בחורף. אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא.

פחות מדי, פחות מדי ילדים יש בעולם. והרי רק הם עוד יודעים לאהוב באמת, בתמימות מצמררת, בכנות מאיימת, בחינם. כמה יקר לנו החינם הזה שלהם, כמה כואב. לו רק יחלקו עימנו אחדים ממטבעות החסד שפיזר בהם האל וישיבו גם אותנו אל עידן התום. או אז נעטה באמת חסד מחילה ויושר. רק אז נשוב אל המקורות. נאהב אחר בהיות נפש בגופו. נאהב את עצמינו. נשתחרר מכבלי אימה ותוגה שקשרנו לפרקי הידיים והחיים.

מעט מדי, מעט מדי התייפחות יש בעולם. אולי כי טרם הבנו עד כמה נחוצה היא לטיהור רוחינו. כה אבודים, וכי כיצד נמצא את הדרך. במבוך מראות חשוך אדם אינו מזהה דמותו. והיא חיונית לו כל כך, כמהה לספיגת חיבתו ורחמיו. קוראת לו לשוב ולפזר סימנים של אור בנתיבי הזולת.

בכל הצבעים

מסדרון לבן וארוך, נטול חלונות. אור סינתטי מקרין סטריליות מאיימת. רצוף דלתות חתומות, מעל כל אחת מהן נורה אדומה דולקת, זועקת סודות. הולכים יחד, שותקים, עד לקצה. נכנסים יחד לחדר האחרון. מתחבר מרצוני לצינורות ולסלילים והשאלון מתחיל. מעניין אם גם הנורה שלי אדומה, אם גם אני לבן. כשיוצאים הוא מזכיר: לוחצים על הכפתור הירוק בשביל לצאת. זוכר, אני אומר לו, זוכר.

באמריקה שוב ירו בשחור כי הוא שחור. אבל שש נשים לבנות פסקו הגנה עצמית. והוא אכן מוגן, הגזע. פן ייפגע ויוכתם ויעורב. פן יגוון השוני המגדיר, הצודק.

ועל מה בכלל חולמים אנשים אפורים בלילות טרופים? האם שטים בהם חלומות ורודים לכסות על חייהם השקופים?

כנראה שאינם חולמים כלל. כנראה גם הם מבינים שאנשים בכל המקומות ובכל הצבעים, אומללים. עכשיו איפה לעזאזל הכפתור הירוק הזה?

ספק כחול

רק שניהם בחוף, שעת בין ערביים. בהו בים, בגלים הגבוהים שנשברים בכניעה בחוף. שתקו יחד מול הרוח, מרוכזים בחלל. לבדם בעולם, נגד אינסוף הקיום הנגלה לבהייתם.

"רואה את הגרגרים?", הוא שאל אותו מבלי לצפות לתשובה. רואה כמה רבים הם, פזורים ונערמים כך אינספור. מסודרים באקראיות, בונים ארמונות, נשטפים במחילות תחת מים צוננים. "רואה", השיב לו. "אז ככה".

ובמילים אלה נחתמה ההבטחה, ההיא הנצחית. שאומרים שהייתה הראשונה, המבשרת. מקור הציפייה האנושית לאמון, תחילת מסורת מפוארת החורגת מגבולות של זמן ומקום. מילים שנותנות כוח ותקווה, רגעים של אמת ובטחון הנישאים מעל המציאות. מעל הבדידות.

שנים מאוחר יותר אין אלא לתהות, לבכות, את רגעי התמימות שהביסו דורות שלמים, שקיבעו כולנו למסגרות מתעתעות, מכאיבות. איך הלך שולל זקן השבט בהשפעתם המשכרת של המילים ונטל על עצמו את פיתוי המובטח. ובנשימה אחת נגזל מעימנו טעמו החמוץ של הספק הצונן.

יש המטיפים לחוסר אמונה. אומרים כי גם את ההבטחות שנתנו לעצמינו הפרנו וכי איך נושיט יד בוטחת לזולת. אך גם בהינתן אמונה, דבריהם איתנים. והרי, המילים נחלי אכזב והים מלא מי תהום.

כמו מלוא חופן גרגרים זהובים הנערמים בין ידיים עייפות. נעימים הם למגע, חמימים וממלאים. אט אט זולגים בין סדקי אצבעות מבלי משים. מרוקנים את אחרון מאגרינו. נשברים על החוף כמו גלים גבוהים בודדים שנמלטו ממערבולות מעמקים. רק על הספק ניתן לסמוך. והוא מקונן עשיר וסמיך. זרוע הוא בכל פינה, פזור כחול.

קטנה לשנינו

זו הייתה השדרה היפה ביותר בעיר. רחבה ומוצלת, ושוקקת כל שעות היום אנשים יפים. ויש שהתגאו, ואני בתוכם, שכבר הפכה לסמלה של העיר התוססת הזו. שמשהו בחופש, ובקצב, ובגיוון כבר נושב כאן בין העצים והחנויות. ושמספיק לבקר רק כמה רגעים ולשאוף מלוא ריאות כדי להבין. אין צורך לעצום עיניים ומוטב להותירן פקוחות פן יתפספס דבר מה. מה שלא יהיה זה ומי שזה לא יהיה, וודאי הוא נכון. זהו טיבם של המהלכים בשדרה שמצידה האחד ים ומצדה השני תאטרון וביניהם קצת מזה וקצת מזה.

ובעודי פוסע מוקסם באחת השבתות מחפש פינה הולמת לקריאתי נכזבו מאמציי. צללים שחוקים של זרות וטפל מילאו את השביל, בעלי חיים קשורים לאייפד מקושר לעולם. ובתוך רשת הקשרים סובבים בודדים סהרורי-יום עם אוזניות. כבר שנים אינם מחפשים דבר ומוטרדים שאינם מוצאים. מעייף מסע החינם לראות ולהיראות, מטריד וריקני. שממת רוח ורדידות דרך, דירות יקרות בזמנים עניים. לדאבון לב העיר, יבש קסמה ופלאיה. ואולי זה אך בעיני המתבונן שכבר יבשו עיני מלרגוש.

הולך אדם בשדרה לבדו, אך בעיניו אינו בודד. בצידו פוסע במסירות נאמנה אחיו התאום, כפילו הדמיוני. ובמהותו חברו אינו אלא עצמו כפי שרוצה היה להיות, פסגת חלומותיו ושאיפותיו. ואין מראה נוגה יותר מראותם צועדים שם יחד. "יודע?", אומר האמיתי לבדיונו. "העיר הזו קטנה לשנינו".

וכאילו אין צורך להוסיף עוד מילה ממשיכים השניים במסע שותקים. ובסוף השדרה ישובו הבייתה. אך ההחלטה התקבלה. אחד מהם יאלץ לעזוב, לנטוש נוף ילדותו. לא יוכלו עוד להשלים עם קיומם המשותף והסמלי. בהקדם תתרחש הפרידה, הניתוק. בקרוב יחפשו נוף אחר, ריגוש אמיתי.

ברגע הפרידה מבט חטוף, ללא מילים. עוד ייפגשו אולי, בעולם אחר. כשיהיו ראויים לכך. ועד אז לא ישובו ללכת בשדרה הראשית. זה מקום לחזקים המסוגלים לשאת בעול הכלום. ואנחנו, עוד ריקים והרפתקנים. מגיע לנו לרדת לשבילים צדדיים. הם קוראים בשמינו, מזמינים אותנו להסתכן בפיתוליהם. המתינו שנסיר את האוזניות. שתנביט בנו אכזבת השגרה ניצנים של תעוזת נוודים.

סדקים בסכר

במבט רגיל לא ניתן לזהות. השרירים נראים בריאים לכל אורכם, העצמות איתנות, חדרי הלב אטומים, והנפש שוקטת. רק בציוד רגיש מתוחכם יתגלו הסדקים. שנפערו מבלי שהתכוונת. שהתבקעו בזמן שישנת. שנוצרו עם כל הרפתקאה שפוספסה, הזדמנות שהוחמצה, אהבה.

וכשנבהלת לגלותם מילאת עצמך פתקים. לסתום את הפרצות, למלא את החסר. עם הבטחות, ומילות שיר, והסברים ותירוצים ותפילות. מילאת את הכתלים גזרי מילים ומשפטים והשבת את הדופק. בלמת את קריסת הסכר.

אך מי יעביר אל ידיך את הפתק המתריע כי פספסת. מי ילמדך כי אינך בכיוון. מי ינפץ באמירות קצרות ונוקבות את אשליית הנינוחות שלך. בידיי מי ייכתב המשפט שייפקח מבטך. והסכר הרי כה יציב, ובסתר איתנותו חולם להיכנע לפרץ הנהר.

יותר מדי שאלות. יותר מדי סדקים. ופתק אחד חסר, חסר מאוד.
 

מגדל המילים

בקומה הראשונה שכנו המילים היפות, שנוסחו בקפידה. והכילו בין החללים רגש ותבונה, והיו חדריהן מקושטים ומפוארים כבתי שיר. וכל שער פאר היצירה, וכל חלון פתח לשאר רוח. החלוקה הפנימית מושלמת, והתקרות גבוהות מן המצופה. תחכום וכשרון רב מהדהדים מן הקירות הישרים. תמונות נופים תורגמו לחרוזים זעירים, צחוקם מפוזר ומתגלגל על רצפת השיש המבריקה.

ובקומה שמעל ישבו המילים הפשוטות. קסמן בחדותן, בבהירותן. לא הילכו סחור בין הכתלים, לא הוליכו שולל. נעדרות היו מקצבי שווא. היו הקירות חשופים, ובתוכם נגלו לעין-כל צנרת הדמעות וחוטי הרגש. ססמאות שחוקות נמחו מן המשקופים. תמונות הדימויים הוסרו והושלכו. רק מעטה דק של כנות וישירות ריחף בחלל המגורים. "כאן גרים" נכתב בבוטות על דלת המפתן. וניתן היה להקיש בה בכל שעה, שכן האמת לעולם אינה עוצמת עיניה.

ובקומת הגג, שתיקה. איש לא פגש בה מעולם, אך כולם ידעו כי שם היא מסתגרת, בצנעתה. והתקנאו ביכולתה להעניק עולם ומלואו במבט, חצי מבט. בעיניים מרמזות, לעיתים עוטות חיוך. אין צורך ביותר.

בימים טובים רואים מהמרפסת את הים. בטובים במיוחד, רוחצים בו. מתנקים מהבלי החול.

החלמה מהירה

רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הטקסט הזה, נכבה המחשב במפתיע. גם הוא סובל לאחרונה מעודף חום. וכאילו רמז לי, בוא לכתוב פעם אחרת. חבל להתאמץ ולהמתין עד שאעלה מחדש. אלא אם כן אתה חייב.

 ***

מאחלים לנו החלמה מהירה. משפחה, חברים ברחוב. שנתגבר בזריזות על המכאובים ונשוב לאיתננו. אולי שווה להתייעץ עם עוד רופא, לקחת עוד כדור או לבדוק מה חסר. אולי כדאי לבדוק מה עוד אפשר לעשות כדי לשוב לשגרה. בין אם החולשה מדבקת, ויראלית, או שאינה קשורה כלל לגוף, שווה למהר ולמצוא לה מרפא. פן נמצא עצמינו סוחבים וסוחבים. זה המתכון לעייפות מיותרת, המרשם לסבל שאין בו הכרח. מוטב כי נאיץ הבירורים ונחזור אל השגרה המיוחלת. מנעמיה ישכיחו-חיש את ייסורי החולי. כמעיין שצלילות מימיו הקרירים שוטפת זיעת המסע המפרך אל מדרוניו. 

אך אולי יש בה, בשכחה הצוננת הזו, משהו משכר. ייתכן כי מוטב שנזכור, שננצור. ערך השגרה הרי לעולם לא יובן במלואו במנותק מעדויות הכאב. כיצד ידע האדם כי חזק הוא אם לא יחוש בפיו טעם מצוקת חולשה? כיצד יתפעל הנווד משיאי פסגת ההר טרם שחרש את העמק? יש הרואים בעליות ובמורדות אילוצים של דרך, מצוקת מצוקים, ויש המבינים כי הם שפה של בריאה, קידוד של הטבע, הנועד לשמור עלינו מאוזנים. לא לשכוח כמה טוב לנו. לא לפספס כמה אנחנו בריאים, כמה מוקפים אנו אהבה ותמיכה. עד כמה שום רגע מהיום השגרתי שחלף לנגד עינינו אינו מובן מאיליו. גם לא זה שחלף ממש כעת.

***

זה קורה הרבה לאחרונה, כשהמחשב נכבה. וזה מטריד מעט, הוא כבר ישן ועייף. ולהט החלונות אינו מקל עליו. אולי דווקא ממרום נסיונו האלקטרוני, כאילו רומז לי, אל תמהר לכתוב. שב עוד רגע והרהר. כאילו מפציר בי, אל תמהר להבריא. העמק בחולשותיך. רק מהן תצמח הכרתך בטוב, רק מתוכן יתחדדו עיניך לזהות את משרע הגוונים המופלא הפועם בשגרתך, יתחדדו ציפורניך לאחוז איתן בסלעים התומכים בהר, החיוניים להמשך הטיפוס.

איזהו חבר

מילים אינספור נשפכו כבר בשבחי החברות, מהללות חיוניותה, מאדירות כוחותיה. על לא טוב היות האדם לבדו, על הכתף התומכת, על החיבוק המגיע בדיוק בזמן גם ללא שהתבקש. על אנשים שנקשרו זה לזה בהיעדר קשר דם, על שיחות נפש, על שותפות מסע, שותפות משא. אדם מרובה חברים הוא מיושב יותר, יציב. יש בה בחברות קסם של מרפא. יש בהם בחברים עוצמות של שלווה. את חרפת הבדידות של העולם הם מבקשים לגרש. את מצוקותיו של האדם המוצא עצמו נטוש על אם הדרך בפני צומת הם מניסים. חברי האמת הם נרות קטנים הנדמים תכופות כמגדלורים רחוקים, נקודות אחיזה במרחבים חלקלקים. וכשמתייצבים אנו בצד חברינו, כאילו עשינו דבר מה בעבור בשר מבשרנו. שכן חברות האמת מייצרת האחדה בין נפשות, קושרת גורלות. הופכת פרטים לצמדים, לקבוצות. מלחימה בתערובת של משמעות וחוויות בדידים לשלם.

אך מפעם לפעם, ניצת בי הרעיון כי לא בכך טמון מבחנה האמיתי של החברות. לא ברגשות העזים של היקרים זה לזה נעוצה גבורת האחווה. לא במכירים, כי אם בזרים. באלה שאיננו מכירים גם אם נדמה לנו שכן. לא בשותפי הדרך כי אם בעוברי האורח שנתקלו במפתיע זה בזה במורד ותמכו אחד בשני. איזהו הגיבור התומך בכתף אלמונית שנתקל בה בשפלי מפל. פסגת נאורותנו חבויה ביכולתנו להפגין את המחוייבות הנאמנה שאנו מקרינים כלפי אהובינו גם כלפי אחרים. להפגין חמלה כלפי מצוקות חולפות שאינן נוגעות לחיינו. לתת הזדהות במקרים ארעיים, בנקודות העוברות בקווים אחרים. להתמסר למען אחר באשר הוא אדם. לתת מאיתנו למען מי שלעולם לא יחזיר בחזרה. להקריב קורבן למען הצדק האנושי ולא רק למען הדאגה הקרובה. ולאהוב, לאהוב באמת, איש הזקוק נואשות לאהבתנו, גם אם איננו יודעים את שמו, והוא לא את שמנו, ולעולם לא ייפגשו דרכינו פרט לרגע קטן ומקרי בזמן.

החברות האנושית היא פלא תרבותי. היא מחזיקה אותנו מלוכדים, נוטעת בנו תקווה וממוססת ערפילי אנוכיות ורוע. אך מעליה לעד תונח החברות הטהורה יותר, הרעות הנצחית והמוחלטת. זו הניתנת לזר, ללא תנאי, ללא מחיר. זו המפעימה רגש גם בשפלות הרוח הצינית וההרסנית. יש המחפשים קיומה של נפש בשמיים מעוננים. ויש המוצאים אותה מדי יום, מעבר לפינה, חומקת בעד חיוך סתמי שנשלח אל נווד דרך, מוזרמת בהושטת יד דואגת אל אחר, בזריעת מטבעות חסד בשדות זרים, באהבת פלוני באשר הוא. זוהי תקוותו האמיתית של המין האנושי להבטיח שרידותו. ביכולתו העילאית של אדם לתת כולו למען חברות שמעולם לא יצר. שנכרתה בעבורו בשעת בריאה. שנמסרה לו למען יצדיק את כבוד קיומו האנושי.

פרופורציה

הבט על הדיוקן התלוי על הקיר, הבט בו היטב. התקרב, התרחק, ושוב התקרב. מדהים איך בני האדם מצליחים להכניס הכל למסגרת, נופים ומבטים. ואחר כך תולים את המחשבות שלהם על קירות ומצפים שאחרים יזדהו. ומבקשים לפרוס חייהם כתערוכה חולפת ולחזר אחר מבטים, שיאירו חסד בחלל הריק. וכמה סיפורים יכולים לפעמים להסתתר בתמונה דוממת. ואז אולי היא כבר לא אילמת, מלחינה עבורינו סיפור, שבחרנו לראות עלי קיר במקום לכתוב בעצמינו. ואולי אין זה חשוב כלל. התקרב, התרחק. האם אתה מבחין בהבדל?

הבט אל החלון הגדול המוצב מולך, הבט בו היטב. התקרב, התרחק, ושוב התקרב. כמה מגוחך הוא הנוף המציץ מבחוץ אל הפנים ומחזר אחרי חלומות לכודים בין קירות. כאילו התהפך העולם באישון ליל מבלי משים, והשכיח קסמיו מנפשות תועות. ומה פשעם של אסירים הרשאים לצאת כל עת מכלאם ונשבו מבחירה. שהפכו כך להשתקפויות מיותרות על זגוגית נעולה. התקרב, התרחק. צא החוצה. האם אתה מבחין בהבדל?

הבט אל המראה המביטה בך, הבט בה היטב. התקרב, התרחק, ושוב התקרב. האם אתה שלם עם הנשקף מולך. האם מעז אתה להישיר מבט אל האיש הבוחן אותך בחדר המוכפל. האם נכון אתה לספוג את השהות המשותפת עם תאומך לבדכם. האם עיניו מאירות בך סיפוק. 

הבט אל הדיוקן הנשקף כמראה מן החלון שמולך. הבט היטב. אלו הם החיים הממתינים לך לכשתתפנה. קוראים לך: התקרב, התרחק, ושוב התקרב. מושכים קווים דקים של מכחול בין חשוב לשולי. מציירים בך פרופורציה. האם אתה מרגיש בהבדל?