יום שני, 30 באפריל 2012

בזבוז

כשחשבתי עד אז על המילה הזו, בזבוז, חשבתי בעיקר על משאבים מתכלים. נייר, מיים, אוויר ואדמה - כל מה שאפשר למחזר, נתפשו בעיניי כדברים שאסור לבזבז. שכואב הלב, שלא חכם, שמיותר, שחבל. חייבים לחשוב על הדורות הבאים, ועל מה שיוותר גם לנו, ועל הדבר שנכון, ואם אפשר גם חכם וצודק.


ולפעמים, נקשרת המילה הזו לשטרות של כסף. והדיון הפנימי מתלהט ומתגלגל בין מה שבאמת צריך לבין מה שלא, בין הצורך לחסוך לצורך לחיות, והאם בכלל היה נכון לעשות את הקנייה הזו, והאם לא נכון היה להתאפק. ובכלל, כדאי שיהיו בחיים סדרי עדיפויות ברורים יותר, וצודקים יותר. המבזבזים חיים פחות, והטווח הארוך יעיב ויאפיל על הבזבוזים הדקים של העכשיו.


אבל אז יום אחד הוא סיפר לי, שביום הזיכרון הוא בעיקר חושב על הבזבוז. ואפילו לקח דף נייר, מהסוג שאפשר למחזר, וכתב על כך כמה מילים. ואפילו הקריא אותם, והם הקשיבו. חלקם ידעו וחלקם לא, שהוא הרי לא מדבר סתם. הוא חווה את הבזבוז על בשרו. לא רק הוא, כל המשפחה. והם כתבו על זה ספר, מהסוג שמתכלה. והם הזילו על זה דמעות, מהסוג שאפשר להתפיל. והם מספרים עליו סיפורים, מהסוג שאפשר למחזר. והם בוהים באדמה. ואז באוויר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה