מחשבה חדשה אחזה בראשי השבוע. את דירתי החדשה ארצה לעטר בגלובוס גדול. בזמני הפנוי אגלה מדינות, אנוע בנחלים, אבהה באוקיינוס. ארחיב אופקים, אערוך מסעות, אתכנן מסלולים. אמצא את הצפון, אכבוש הרים, אפרוץ דרכים. כן, את דירתי החדשה אני רוצה לעטר בגלובוס גדול. גדול יותר מדירתי החדשה.
וכך, בין בית קפה לבית קפה, בין טרדה לחרדה, בין מחשבה לתקווה, בין מעברי אופנה ועונה, ומשנה לשנה, מצאתי את שחיפשתי. שוק פשפשים מאולתר, מוכן להוציא מאה, מתפשרים על חמישים, והמציאה היא גם מנורה. המחיר יורד כי יש נזקים בסחורה, אבל העסקה הוגנת ונסגרת במהירות. בלחיצת כפתור יאיר עולמי בלילי, בגוון עמום של דמדומים, ממעמקי היבשה.
שום דבר לא כפי שהובטח לנו, אני אומר לה. צריך להתבגר. היינו כחולמים, שבויים בשאיפות שנגזרו מעולם האגדות. המציאות שלנו ארצית יותר, נתונה בגבולות. בכל פעם שמישהו לוקח עצמאות זה בא על חשבון ישות אחרת. לפעמים מלחמות פורצות בלי סיבה. אין מספיק מים לכולם, גם לא אוויר. ושנגמר החמצן נגמרות לפעמים המילים. ובכיסנו - רק מפה ומצפן. ולפעמים אין מפה. וגם אנחנו מסתובבים על צירנו ונעים בכוח האינרציה. וגם אנחנו נעים במעגלים בחלל שחור. אבל אומרים שיש כמה מקומות וכמה רגשות שבשבילם הכל שווה ומוצדק. ואנחנו מאמינים כשזורחת השמש ומקווים כשהיא שוקעת. וביתר הזמן מחפשים.
"אבא, קניתי גלובוס. שמתי בסלון, חיברתי לקיר". והוא עלה רק חמישים, מרשים. אבל שבור בצידו בסדק צר. פני העולם פגומים, חבולים. "אולי אפשר לתקן", אבא מציע. "לא יודע, אולי..", אני אומר ובוהה בחופיו הדוממים האוקיינוס האטלנטי, "ננסה בהזדמנות".
וכך, בין בית קפה לבית קפה, בין טרדה לחרדה, בין מחשבה לתקווה, בין מעברי אופנה ועונה, ומשנה לשנה, מצאתי את שחיפשתי. שוק פשפשים מאולתר, מוכן להוציא מאה, מתפשרים על חמישים, והמציאה היא גם מנורה. המחיר יורד כי יש נזקים בסחורה, אבל העסקה הוגנת ונסגרת במהירות. בלחיצת כפתור יאיר עולמי בלילי, בגוון עמום של דמדומים, ממעמקי היבשה.
שום דבר לא כפי שהובטח לנו, אני אומר לה. צריך להתבגר. היינו כחולמים, שבויים בשאיפות שנגזרו מעולם האגדות. המציאות שלנו ארצית יותר, נתונה בגבולות. בכל פעם שמישהו לוקח עצמאות זה בא על חשבון ישות אחרת. לפעמים מלחמות פורצות בלי סיבה. אין מספיק מים לכולם, גם לא אוויר. ושנגמר החמצן נגמרות לפעמים המילים. ובכיסנו - רק מפה ומצפן. ולפעמים אין מפה. וגם אנחנו מסתובבים על צירנו ונעים בכוח האינרציה. וגם אנחנו נעים במעגלים בחלל שחור. אבל אומרים שיש כמה מקומות וכמה רגשות שבשבילם הכל שווה ומוצדק. ואנחנו מאמינים כשזורחת השמש ומקווים כשהיא שוקעת. וביתר הזמן מחפשים.
"אבא, קניתי גלובוס. שמתי בסלון, חיברתי לקיר". והוא עלה רק חמישים, מרשים. אבל שבור בצידו בסדק צר. פני העולם פגומים, חבולים. "אולי אפשר לתקן", אבא מציע. "לא יודע, אולי..", אני אומר ובוהה בחופיו הדוממים האוקיינוס האטלנטי, "ננסה בהזדמנות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה