בלילות של ירח מלא

בלילות של ירח מלא, לא נותר לו לנתין היקום אלא להעיף ממרחק מבט מלא קנאה בפלא השמיימי ולבכות על כברת הגלקסיות החוצצת בינו לבין לבנתו, בין צערו לבין סהרו. וככל שהיא קורנת עליו, הוא חש כי היא קורנת אליו, ופניה מחייכים באטימות חיוורת הצובעת אישוניו בזיו ילדות.

בלילות של ירח מלא נזכר האדם באלפי יורדי הים שוכני סיפון שהושיטו ידם למרומים ונאחזו בה כבמצפן, עת ניווטו בסיועה את דרכם. ומבקש גם הוא לאתר דרכו בים השיממון של חייו, ולצוף מעל גאות הבלבול והספק, ולהאחז בכוכבי מרום כבסולם יעקב, להיחלץ ולא לטבוע.

בלילות של ירח מלא משלים הוא האדם שלא יהיה עוד לעולם בן 21, ומפנים כי נכזבו תקוותיו להגיע לירח. ואולי, כך נצורה תקווה בחדרי ליבו, יגיע ביום מן הימים הירח אליו, וישאף ריאותיו בלובן בריאה, ויציף אותו תבונת רקיע המגמדת כל דאגה ארצית, פרי אדמה בת-חלוף.

ובהביטו מעלה בלילות של ירח מלא לא יילל האדם, ולא יתפלל. לא ירכן ראשו ולא ישופף קומתו. כי אי שם באפלה יש אור גדול, והוא שלם ועגול, וכבר הגיע לפרקו במחצית החודש. ואנו? עוד לא במחצית. אי שם מגרדים את הרבע. ומהמקום הזה די לנו בכדור לבן וזוהר המרעיף עלינו הילה של נצח. נקודה קטנה בערפל, שבקסמה ממלאת את החלל כולו, זה שסביבנו, זה שבפנים.וכך נמלא לו האדם בסיפוק נעורים ונאורות. ומוצא עצמו בלילות של ירח, מלא.