דם המכבים

הם מתאספים מדי שנה סביב הקבר, נושאים כסאות, כיבוד קל ואת עצמם. החולצות שחורות ברובן, וחלק מהילדים הקטנים שלא זכו להכיר כבר עונדים דרגות. מחייכים זה לזה, מחמיאים. כבר חודשים ארוכים שלא התראו, וכמעט טוב שיש את האירוע השנתי הזה, שאפשר להתאסף ולהתכנס. אחדים מניחים אבן, ואחדים שותקים. הגיעו מרחוק, והקדימו מאוד. דקות ארוכות בחנו מה השתנה מאז הפעם הקודמת. הם מגלים במהרה שהרוב נותר כשהיה. בית קברות רחב ידיים, וככל שהוא צפוף יותר, כך בולטת בו הריקנות.

הקבר הזה הוא החיבור של המשפחות לקרקע. זהו תג המחיר ששילמו בעל כורחם על הזכות להתקיים כאן, מס הדמים שנגבה מכולנו. צה"ל סיתת אותיות אחידות על המצבות, אך כל משפחה צובעת את הקורבן בצבעים אחרים. רק מבטי ההשלמה הקפואים, שהחליפו את ההלם והצער השוקעים, רק אלה משותפים לכולם. מטח יריות הכבוד לא מעורר את תוגת השכול, לא מנחם את האם הפוקדת את קבר בנה שנים ארוכות שלא הצליחו לייבש את דמעות עיניה. ראשי הערים ונציגי הממשלה מניחים בתורם את הזרים. שירת התקווה. פקקי תנועה. בדרך כבר התייעצו החיילים היכן יחגגו הלילה. לא כולם יחגגו. יש שקפא זמנם.

בכניסה לבית העלמין מחלקים מדבקות קטנות, ועליהן תמונה של פרח דם המכבים. הוא מסמל את גבורתם של אבותנו, ששילמו גם הם מחיר דמים יקר בשדה המערכה. מוטב לנו להיזכר במכבים, אני חושב. התמונות ממלחמות ישראל טעונות. הן עמוסות במחלוקות פוליטיות, החלטות מעוררות מחלוקת, שגיאות אסטרטגיות. חלק מדמעות השכול זולגות בסימני שאלה, חלק מהפצעים נפערים מהורהרים. הסטריונים רבים סבורים שגם מרד המכבים ראוי להיחשב כמשגה היסטורי. מעשה גבורה, שאולי בדיעבד מיותר היה לקיימו. ואני חושב, שראוי להתפעל מהחלטת המכבים לצאת אל שדה הקרב חדורי ערכים. אחר קריאות המצפון שלהם הסתערו אל הקרב, בשם הצווי הערכי התגייסו מלוכדים. הם תרו אחר דרך ארץ, ולא חבלי ארץ. ביקשו להגשים חזונות, ולא רק קרקעות.  מכאן נגזרת גבורתם האמיתית, תהילת מאבקם, טוהר מלחמתם.

אני מקפל את המדבקה שלי ושם בכיס. אין אני זקוק לסמל נוסף כשאני כבר לובש מדים. הרגליים עוברות בין הקברים אבל הראש מנסה להביט מעלה. המצבות האלה יחברו אותנו לנצח לקרקע. אבל הרוח, היא חייבת לרחף גבוה יותר. מעבר למקום ולזמן. מעבר לספק ולפחד. כמו דם המכבים.