אחרי כמה שניות הזיהוי היה וודאי. שערו הלבן מפוזר כמבטו, זקנו סבוך כמילותיו. זה המשורר המפורסם, שדיוקנו התנוסס מעל אי-אלו ספרים, כך וכך כתבות, כהנה וכהנה תוכניות אירוח וכנסי שירה. שיריו הוקראו, הולחנו, הומחזו, אתגרו תלמידים בבחינות הבגרות. כתביו היו לנכס צאן ברזל, מפעל לאומי, עוד בטרם נכתבו. פניו היו מעוררים זיק של זכרון בקרב כל אזרח בר-דעת, ואחדים גם היו מסוגלים לנקוב בשמו. אולי רק יחידי סגולה. והיום, אני בתוכם.
אני מחנה את רכבי בדיוק בצד המדרכה בה הוא מתהלך, ובחורה צעירה תומכת בכתפיו. לרגעים נדמה לי שאנו אף מחליפים מבטים. ואז עולה הרעיון במוחי - אולי אפנה? הרי די בכך שאזהה אותו ואביא חיוך אל פניו. הנה, גם הדור הצעיר במדינת היהודים יודע שירה. גם הוא עושה עדיין כבוד לאושיות תרבות, ולא רק לפליטי ריאליטי. באמירת שלום מנומסת אחת, מבוישת אך החלטית, אוכל לתרום למורשת הספרותית של עמינו, ובאותה השעה גם להוסיף סיפור נחמד נוסף למחרוזת החוויות העירונית שלי.
אבל מה בכלל אומרים למשורר בסדר גודל שכזה? האם נהוג להחמיא לו על יצירותיו? לשתפו באנקדוטה על דימוי שבחר בו? להחמיא על חריזותיו? לבקר את הלחנותיו? ואולי משורר זה, כאחרים, הוא מן הזן המתבודד? ואולי יהיר ונישא מעם הוא? הייתכן שיראה בפנייתי - כך סתם באמצע היום ללא היכרות מוקדמת - משום עלבון? תקיפה ציבורית? כיצד נוהגים הם בכלל המשוררים? מה טיבם? מהו סגנונם כשאינם חורתים במחברת הכיס? כמה אירוני שדווקא למול אמני הניסוח והלשון, מצאתי עצמי נטול מילים. אני החנתי במקומי, והוא חלף באוויר כאיש רוח, ופגישתנו המיוחלת נותרה דוממה.
ומכל התוכניות, החלטתי לממש רק את הבאת הסיפור-שלא-קרה אל הכתב. כך, כפי שהתרחש. בסתמיות הקיומית של הרחוב. אבל בסגנון פואטי-משהו. כראוי למשורר.
אני מחנה את רכבי בדיוק בצד המדרכה בה הוא מתהלך, ובחורה צעירה תומכת בכתפיו. לרגעים נדמה לי שאנו אף מחליפים מבטים. ואז עולה הרעיון במוחי - אולי אפנה? הרי די בכך שאזהה אותו ואביא חיוך אל פניו. הנה, גם הדור הצעיר במדינת היהודים יודע שירה. גם הוא עושה עדיין כבוד לאושיות תרבות, ולא רק לפליטי ריאליטי. באמירת שלום מנומסת אחת, מבוישת אך החלטית, אוכל לתרום למורשת הספרותית של עמינו, ובאותה השעה גם להוסיף סיפור נחמד נוסף למחרוזת החוויות העירונית שלי.
אבל מה בכלל אומרים למשורר בסדר גודל שכזה? האם נהוג להחמיא לו על יצירותיו? לשתפו באנקדוטה על דימוי שבחר בו? להחמיא על חריזותיו? לבקר את הלחנותיו? ואולי משורר זה, כאחרים, הוא מן הזן המתבודד? ואולי יהיר ונישא מעם הוא? הייתכן שיראה בפנייתי - כך סתם באמצע היום ללא היכרות מוקדמת - משום עלבון? תקיפה ציבורית? כיצד נוהגים הם בכלל המשוררים? מה טיבם? מהו סגנונם כשאינם חורתים במחברת הכיס? כמה אירוני שדווקא למול אמני הניסוח והלשון, מצאתי עצמי נטול מילים. אני החנתי במקומי, והוא חלף באוויר כאיש רוח, ופגישתנו המיוחלת נותרה דוממה.
ומכל התוכניות, החלטתי לממש רק את הבאת הסיפור-שלא-קרה אל הכתב. כך, כפי שהתרחש. בסתמיות הקיומית של הרחוב. אבל בסגנון פואטי-משהו. כראוי למשורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה