מבוך זכוכית

בסוף היום, היא כנראה חושבת, החיים משורטטים, מסתחררים, במבוך זכוכית. אנחנו מתפתלים בין צמתי מחשבות, נתיבים מקבילים, דפנות חלקלקות. אין שלטים מכוויני יציאה במרדף הזה, רק מבויים סתומים. או שמא יש לאמר מבואות סתומות. ואולי, כה נפוצים הם עד כי מגיעים בכל המינים והסוגים.

והקירות, בניגוד לציפייה, שקופים ומבריקים. אך במקום שיואיל הדבר לניווט, מגבירה חדירותם את תסכול האשליה. היציאה נשקפת לה אי שם במרחק, הושט ידך וגע בה, אך הדרך אליה מרוצפת קוצים ועקרבים, ספק אם תימצא. ובינתיים תוהים וטועים בין קירות מתחלפים, רדופים בין פניות חדות ומעברים כהים, בין אנשים חדים ומחשבות קהות, בינינו לבין עצמינו. ובמקום שנמצא דרכינו בנקל, כלואים בכלובי זכוכית אטומים. וגם כשהדרך ברורה ופתוחה, נדמה לפרקים כי עטופה היא זגוגית משוריינת, אטומה לקליעים שיכלו אולי לפצוע, לשרוט כדי להכאיב, כדי להזכיר שאנו עוד חיים.

ובכלל, כך אמרו לנו, המבוך היה עשוי פעם מראות. וילדים הסתובבו בו כבפארק שעשועים, מחייכים ומנפנפים לבבואתם המשונה. המבוגרים, הם שהחליפו המראות בזכוכיות. מוטב היה להם להעמיד פני שקופים על פני התבוננות תמידית בעצמם, כך הכריזו. ובאותה החלטה חטופה מחקו גם את דלת היציאה. בתקופה שעוד היו כאן מראות, הם נזכרים, היה עוד סיכוי. ועכשיו, רק מבוכת מבוכים.

אבל את, את מאלה שלעולם לא מוותרים. מתנערת מגבולות של זמן ומקום. מהנחישות שלך הרי עוד תיסלל הדרך. יימצב נתיב-עוקף-תסכול. הריצה שלך עוד תנפץ את הדפנות. חוסר השקט שלך יוביל את כולנו בנתיב הנכון. ואולי הנתיב הזה עוד לא מבין כמה הוא נכון וגם הוא רק מחכה לך. שתסבירי שאסור להיות מרוצים מהקיים ומהשקוף. שתזכירי לכולנו כמה שבריריים הקירות כאן. וכמה אנחנו לא.