איש מבוגר, שיערו מאפיר, יושב על ספסל בלי נעליים. רק גרביים מצהיבות מפרידות בינו לבין האספלט. הוא שותק וידיו מרעישות, מחטטות בשקית גרעינים. ואני לא רוצה להרעיש או לחטט, ולכן חולף בשקט ומישיר מבט. וחוצה את הכיכר ושב אל ביתי. ובלי לרצות משאיר חלק קטן, שארית זניחה, לשבת יחד איתו על הספסל. במיוחד עכשיו, כשמתחיל לטפטף. בשבוע הבא ישירו בכיכר הזו על אחווה ורעות.
היא בוהה ברצפה, אבל לא עצובה. חיוך של בושה מברך אותי כשאני חולף מולה. שיער אסוף בטבעת גומי, ועיניים סקרניות מלוכסנות. היא לא שייכת לכאן, אבל שייכת למישהו. או מישהי. ואחד משניהם מתפללים ביום השבת הלוהט הזה בתוך בית הכנסת הממוזג. והם מברכים על חמלה ותרומה, והם משבחים נדבה ומצווה, והיא ממתינה לדבר השם בחוץ. אני ממשיך לאימון בלי לבהות, מנסה לאטום אזניי לשירה ההרמונית הבוקעת מבפנים.
אנשים זרים חיים בתוכנו, אבל הפכנו אדישים לסבלם. ועכשיו גם אנחנו זרים, והם דווקא במקומם. מקומם המקומם. זה אנחנו שלא במקומנו. מסיטים מבט לקריאה שותקת לעזרה וסותמים אפינו לרעב. הכיכר תובעת חשבון נפש דווקא בהיעדר טקס או הפגנה. הקריאות החזקות של בית הכנסת נשמעות חזק יותר מבחוץ. המבט שלנו כן יותר כשהוא זקוף, ואמיתי ושואל.
היא בוהה ברצפה, אבל לא עצובה. חיוך של בושה מברך אותי כשאני חולף מולה. שיער אסוף בטבעת גומי, ועיניים סקרניות מלוכסנות. היא לא שייכת לכאן, אבל שייכת למישהו. או מישהי. ואחד משניהם מתפללים ביום השבת הלוהט הזה בתוך בית הכנסת הממוזג. והם מברכים על חמלה ותרומה, והם משבחים נדבה ומצווה, והיא ממתינה לדבר השם בחוץ. אני ממשיך לאימון בלי לבהות, מנסה לאטום אזניי לשירה ההרמונית הבוקעת מבפנים.
אנשים זרים חיים בתוכנו, אבל הפכנו אדישים לסבלם. ועכשיו גם אנחנו זרים, והם דווקא במקומם. מקומם המקומם. זה אנחנו שלא במקומנו. מסיטים מבט לקריאה שותקת לעזרה וסותמים אפינו לרעב. הכיכר תובעת חשבון נפש דווקא בהיעדר טקס או הפגנה. הקריאות החזקות של בית הכנסת נשמעות חזק יותר מבחוץ. המבט שלנו כן יותר כשהוא זקוף, ואמיתי ושואל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה