תור ארוך של חיילים השתרך מאחורי הדלפק, כמדי יום. בקצה התור, יזכו מגיני המדינה לקבל קורטוב ישראליות מעוצב בקפידה ותזונה לנפש. הם מעדיפים לראות בזה חומוס של צהריים, עם קופסת סלט ופיתה אחת (כי מישהו בצה"ל החליט לאחרונה לקצץ את המנה המופרזת של שתי פיתות לחייל. ואמנם, חשוב לקצץ בשומנים). אלא שבאותו היום חיכתה לממתינים הפתעה נוספת. בקצה התור, רגע לפני ניגוב חפצם, ניצב מצד התור חייל שמנמן, ואת פדחתו עיטרה כיפה שחורה גדולה. היה זה "אדון החומוס".
כשיד אחת אוחזת במכשיר הנייד שלו, ביד השניה סימן לחברו מאחורי הדוכן כמה מנות לסדר וכמה פיתות לחלק. הידיים האלה החליפו פתקי זכאות לאוכל, סימנו על איומים פוטנציאליים (מנהל חדר האוכל שהביט מאחור, אך לא התעניין במיוחד במחזה) ובעיקר - זלזול בטור החיילים שנאלץ להמתין. הכיפה, כך נודע לי מאוחר יותר, הושמה כדי לתרץ את אי הגילוח. כשאתה מתחזה לדתי, קל יותר למפקד להכיר בשימור מנהג ימי העומר. ובינתיים, על הדרך, הקומבינה מתמשכת, בצהרי היום, בבסיס צבאי, וכל היתר - מאחור בתור. רק הגעתה של סבלנותי לקיצה עשתה סוף לסיפור, אבל רק לבינתיים, עד ליום המחרת.
בעוד אני בוהה בכיפה השחורה והגדולה הזו דמיינתי כיצד אני שומע את זעקותיו של "האיש המשוגע" המככב בכתביו של ניטשה. בצעקות שבר בישר לרוכלי השוק על מות האל, נסער וכואב, בעודם מגחכים על קריאותיו. רק כשקרבו אליו והאזינו לטיעוניו, הלבינו פניהם. יש דבר היגיון בקולו, הפנימו. לא ישות אלוהית אחרת נטלה את חייו, כי אם יצירי כפיו, בני האנוש. הם עינו אותו, נשאו שמו לשווא, דחקו אותו לקרן זווית, העלילו עליו עלילות - עד כי לא יכול היה עוד לשאת את העול הנורא. גם לאחר שחלף מן העולם, אותו עולם אותו ברא, המשיכו לטעון בשמו טענות ורקמו בחתימתו מזימות, וכך גם את מנוחת עולמיו הפרו וקטעו, פעם אחר פעם. ולנו, כך זעק המשוגע שהתברר כשפוי, לא נותר אלא לבכות את לכתו ולהתאבל על אזבונו ולהצטער על הירצחו.
ואתה, אדון החומוס, הרי בסך הכל ניסית להתחמק מגילוח. ובשמם של חבריך ניצבת שם, רימית וגנבת ושיקרת ופגעת. כמעט יצא ללא פגע. אבל הכיפה שהנחת על ראשך, היא לא תאפשר לך להתחמק בזול הפעם. לא בעוון קל יחלץ אותך בית המשפט. למול הקטגוריה האנושית ניצב אתה לא כגנב כי אם כרוצח, או לפחות שותף לרצח. והמחמירים עוד יטענו שרוצח המונים, ואף פושע נגד האנושות. שבגללך ובגלל דומיך ניצבים אנו מתפללים לשמיים ריקים, ותוהים היכן היה ולא היה כשהזדקקנו לו כל כך. והוא, כך מספרים, ביקש לחרוט מילים אחדות על מצבתו. מילות סליחה ומחילה בפני מאמיניו האמיתיים. שחיפשו את ערכיו בתוך ליבם. ולא נשאו שמו לשווא. עם חומוס, או בלי.
כשיד אחת אוחזת במכשיר הנייד שלו, ביד השניה סימן לחברו מאחורי הדוכן כמה מנות לסדר וכמה פיתות לחלק. הידיים האלה החליפו פתקי זכאות לאוכל, סימנו על איומים פוטנציאליים (מנהל חדר האוכל שהביט מאחור, אך לא התעניין במיוחד במחזה) ובעיקר - זלזול בטור החיילים שנאלץ להמתין. הכיפה, כך נודע לי מאוחר יותר, הושמה כדי לתרץ את אי הגילוח. כשאתה מתחזה לדתי, קל יותר למפקד להכיר בשימור מנהג ימי העומר. ובינתיים, על הדרך, הקומבינה מתמשכת, בצהרי היום, בבסיס צבאי, וכל היתר - מאחור בתור. רק הגעתה של סבלנותי לקיצה עשתה סוף לסיפור, אבל רק לבינתיים, עד ליום המחרת.
בעוד אני בוהה בכיפה השחורה והגדולה הזו דמיינתי כיצד אני שומע את זעקותיו של "האיש המשוגע" המככב בכתביו של ניטשה. בצעקות שבר בישר לרוכלי השוק על מות האל, נסער וכואב, בעודם מגחכים על קריאותיו. רק כשקרבו אליו והאזינו לטיעוניו, הלבינו פניהם. יש דבר היגיון בקולו, הפנימו. לא ישות אלוהית אחרת נטלה את חייו, כי אם יצירי כפיו, בני האנוש. הם עינו אותו, נשאו שמו לשווא, דחקו אותו לקרן זווית, העלילו עליו עלילות - עד כי לא יכול היה עוד לשאת את העול הנורא. גם לאחר שחלף מן העולם, אותו עולם אותו ברא, המשיכו לטעון בשמו טענות ורקמו בחתימתו מזימות, וכך גם את מנוחת עולמיו הפרו וקטעו, פעם אחר פעם. ולנו, כך זעק המשוגע שהתברר כשפוי, לא נותר אלא לבכות את לכתו ולהתאבל על אזבונו ולהצטער על הירצחו.
ואתה, אדון החומוס, הרי בסך הכל ניסית להתחמק מגילוח. ובשמם של חבריך ניצבת שם, רימית וגנבת ושיקרת ופגעת. כמעט יצא ללא פגע. אבל הכיפה שהנחת על ראשך, היא לא תאפשר לך להתחמק בזול הפעם. לא בעוון קל יחלץ אותך בית המשפט. למול הקטגוריה האנושית ניצב אתה לא כגנב כי אם כרוצח, או לפחות שותף לרצח. והמחמירים עוד יטענו שרוצח המונים, ואף פושע נגד האנושות. שבגללך ובגלל דומיך ניצבים אנו מתפללים לשמיים ריקים, ותוהים היכן היה ולא היה כשהזדקקנו לו כל כך. והוא, כך מספרים, ביקש לחרוט מילים אחדות על מצבתו. מילות סליחה ומחילה בפני מאמיניו האמיתיים. שחיפשו את ערכיו בתוך ליבם. ולא נשאו שמו לשווא. עם חומוס, או בלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה