בקצה המסדרון הזה המתינה דלת. זאת אומרת, לא ממש המתינה אלא יותר הפגינה נוכחות, שיווקה קיומה. ועליה שלט קטן וסמכותי - אי אפשר. אף אחד לא ידע מי תלה את השלט הזה, וזה גם לא היה ממש משנה. המילים השתקפו בשלולית הגדולה שממול, עדות-עד לכל אלה שלא ידעו אם לצחוק או לבכות, ובחרו בשתי האפשרויות כשנתקלו בדלת. המפתח כבר מזמן נשכח, וגם הידית כבר חלודה. המנעול משופשף ומעוקם ובחריצים טחובים רסיסי חצץ המחספסים את חיכוך התנועה. הדלת הזו, מכל עבריה ומכל צדדיה, תקועה לחלוטין. תקועים לחלוטין היו המבקשים לעבור את הסף, להבקיע את הדרך. חסומים מלהמשיך, מתבוססים באכזבתם, מדממים ושקועים, שוקעים ודוממים. הדלת הזו כשמה כן היא - אי אפשר. היא האי-אפשר בהתגלמותו, בתצורתו הטבעית והזכה ביותר, הפשטות האי-אפשרית בהתגלמותה, הסיבוכיות הבלתי פתורה לעולם.
תקועה, מנוכרת, מאכזבת. תמרור עצור בוהק ומאיים המפציר בבוהה בו להפנות מבטו, להסתובב ולסגת, לחזור לאחר למקום ממנו הגיע. הוויתור המושלם והמתבקש, הרפיית הידיים עוד בטרם הונחו על הידית. אין חור הצצה ואין חרך מאפשר ואין בליטה לטפס עליה - כל הדרכים חסומות והמסקנה כבר נתקבעה. כך או אחרת צריך ללכת למקום אחר, לחפש דלת אחרת, פתוחה וזמינה, שתשכיח אכזבות לב ותעניק מקסמי ספים חדשים הממתינים בשער.
אבל אותי הדלת הזו מכשפת. והכישוף הזה נוטע בי סקרנות. והסקרנות הזו מנביטה בי אמונה. ואני מאמין שאפשר.
ואחר כך, אחרי זמן רב, אני שוכח שהצלחתי לעבור את הדלת, וגם את זו שאחריה. אבל אני הרי כבר מאמין. רוב הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה