נצחון בשתי ידיים

כשחצה בתנופה אדירה את קו הסיום, הרוח מדביקה צעדיו מאחור, עוד הספיק לסובב חצי מבטו לחוש את תשואות הקהל. מתחריו היגעים הרימו ידיהם, והוא הרים את שלו - מכריז על עצמו כגיבור השעה, כאלוף השניות. ולא הכיר כי טעות חלחלה בין אצבעותיו וכי שגיאה הלמה בראשו. לא היה זה נצחון של ממש, מהסוג הנמתח אל אופק הנצח. רק רגע חולף, שנחתם בהקפה אחרונה. קו הסיום לא הרחיק מנקודת המוצא, ובעוד כמה רגעים יוכרז אי-שם מנצח אחר, ושם חלופי יככב בכותרות הכבוד.

בנשימה אחרונה שלוותה בבצבוץ אגלי זיעה עקשנים, ואולי אף בחצי קריאת קול שספק כוונה להיחלץ מפיו, הצליחה ידו להכניע את יד יריבו. קול הדפיקה על שולחן העץ הכריע את המאבק וגרר פסיקה נחרצת ונוקבת. הקרב נשלם. וטרם שנמלא בסיפוק מענג, הבין את טעמו האמיתי. ודי היה במבטו הכואב והמושפל של יריבו כדי להכחיד את גאוות ההישג. היד שהביסה נמתחה ללחיצה, מוחקת בדרכה את חיוך היוהרה.

כל אצבע בכפותיו נמתחה לקצוות תבל אט אחז במקל הדקיק והניפו להנחיות המקצב. אוזנו קרויה הייתה לכל נימת צליל, כל פריטה, קול פסנתר, וביקשה להסדיר את ההרמוניה, להחיות בה סיפור, לעצב שורותיה. ולפרקים, חש כי הוא - ולא אחר - המנצח. וברגעים אחרים הבין כי אינו אלא מארגן ומסדר את כשרונם של אחרים, הממריאים לבדם למרחקים שמיימיים, המספרים בעצם בדיות ללא מילים.

והם, בכלל לא ידעו שהם כאלה. שיערה כבר האפיר, ושלו כבר נשר. וצינת הרחוב לא טרדה שיחתם. ולרגע לא הבחינו במבטי הנפעם. השנים כבר חלפו, והם - שלובי ידיים. בצניעות וברוגע פסע הזוג, שהצליח באמת להביס את כבלי הזמן.