הממלכה הנרדמת

משורר רוסי מפורסם כתב פעם כמה שורות על מלך עייף, עייף מאוד. בשארית כוחותיו הרים את ידו הגרומה ומתח אצבעותיו אל האוויר. בנפנוף אדיש ועיניים רדומות בהה בהמוני לוחמיו ושילח אותם אל הקרב. בפנים חתומות ומותשות דרך אותם אל סוף דרכם, פקד עליהם להפקיד חייהם בכפותיו החלשות ולהותירו לבד, הטילם למשכבם ושב הוא למשכבו, למנוחה. הוא למיטתו והם למיתתם.

ואני לא יכולתי למחוק החיוך מפניי. גם אנו אנשים עייפים, עייפים מאוד. בידיים מותשות אנו נאחזים בשגרה ומבקשים לכופף את הזמן. כוס אחר כוס אנו נאגרים באנרגיה חלופית וממאנים להרפות ולנוח. משימות מורכבות נשזרות בימים עמוסים לעייפה, מצטברות בידיהם של תשושי נפשות. סרפדי אישונים בוהים זה בזה ומחפשים מזור לחדלות העייפת, מחשבים יקיצתם לאחור, ברפיון של לאות מאוחרת.

נתינים רדומים נשמעים בצייתנות עצומה ובעיניים עצומות למשמע הנחיות רוזנים מנומנמים. וכשישמעו תופי המלחמה, וירעמו התותחים, וירעשו הפגזים,  וישרקו הכדורים ויוטלו ההפצצות יקראו השליטים ללוחמים ויורו שככל הניתן יעשה העניין בשקט. המלך צריך לישון, ולמות אפשר הרי גם בדממה. וממילא כולם עייפים כל כך, אז אין צורך בכל המהומה.

מוטב אולי שתלך הממלכה הנרדמת כולה למנוחה, ותתנער מכבדותה, ותרבץ בשנת ישרים. וההחלטות הגדולות תתקבלנה רק במבט מפוקח. ושיקול הדעת יופעל רק בצלילות. והצווים יחולקו בעירנות. וקורבנות הקרבות ידממו בדמדומי חלומות, בעודם חושבים בטעות שהם ערים. כשהם שוכחים עד כמה הם עייפים. שעוד תישמר התקווה שבוקר אחד יפקחו עיניהם ויתעוררו.