יש לי זכרון מעומעם על חתול על עץ בסיפור ילדים, מסתתר מאחורי חיוכו, ומסביר לילדה תועה ביער שכן זה בעצם לא, שיש זה אין. אולי לא היו הדברים מעולם, ואולי זה אינו סיפור ילדים.
תחושת האינסוף המקוננת בנפש, הרי מסתכמת לרוב בכלום המוחלט. והאפסיות הפנימית, הרי אינסופית היא.
כמה אווריריות הן מרבית השיחות שניהלנו היום, כמה צורמת היא שתיקה.
כמה נמוך יורדים שוכני צמרות, ואילו קומות נוסקים נמוכי המעמד.
המוקף בקהל בודד הוא, אך כמה מלא האחד השמח בחלקו. כמה ריק האחד המלא בעצמו.
אולי אנחנו באמת חיים במעגל, המצמיד ניגודים.
אולי הסתירות הפנימיות בקיומנו הן מפגשי השקה של סוף והתחלה.
והאמנות באמת בכאב נובטת, והשלמות נגלית בחסר.
אולי לא כתבתי כאן מעט.
תחושת האינסוף המקוננת בנפש, הרי מסתכמת לרוב בכלום המוחלט. והאפסיות הפנימית, הרי אינסופית היא.
כמה אווריריות הן מרבית השיחות שניהלנו היום, כמה צורמת היא שתיקה.
כמה נמוך יורדים שוכני צמרות, ואילו קומות נוסקים נמוכי המעמד.
המוקף בקהל בודד הוא, אך כמה מלא האחד השמח בחלקו. כמה ריק האחד המלא בעצמו.
אולי אנחנו באמת חיים במעגל, המצמיד ניגודים.
אולי הסתירות הפנימיות בקיומנו הן מפגשי השקה של סוף והתחלה.
והאמנות באמת בכאב נובטת, והשלמות נגלית בחסר.
אולי לא כתבתי כאן מעט.
הרמוניה של ניגודים, משהו בין ה"הכל" וה"כלום".
השבמחקאו שמא כמעט.