האמת שהכל התחיל בכלל
כהתערבות, כשעוד היו בתיכון. הם היו מוכנים לשים כסף כדי לגלות מי ישאר ער הכי
הרבה זמן. והוא, כמו כל דבר בחיים שלו, לקח את זה נורא ברצינות. יותר מדי ברצינות.
הוא נערך כמה ימים מראש לפני מועד תחילת ההתערבות, מילא את מצבורי הקפאין
והממתקים, קרא כל ספר שיכול היה למצוא על עירנות מוגברת וחלומות בהקיץ, ואפילו
לימד את עצמו כמה טריקים בהיפנוזה. אין סיכוי שייתן להם לנצח אותו הפעם, החליט,
ונשבע להפגין נחישות עד לרגע האחרון.
הם לא ידעו עם מי יש
להם עסק. אם היו חושדים, וודאי היו נסוגים מההתערבות ברגע האחרון. החזק מביניהם
שרד כמעט 30 שעות עד שקרס, וגם אז הוא לא הרשה לעצמו לוותר. הוא רצה שהניצחון שלו
יהיה מוחלט וברור, נטול יכולת ערעור. הוא המשיך והמשיך עד שהפסיק מרצונו, אחרי
יותר מ-50 שעות. וגם אז, הלך לנמנם במשך שעתיים והגיע לפגוש אותם כדי לדרוש את
הפרס. זה בכלל לא היה הכסף מבחינתו, גם לא הפרצופים ההמומים שלהם. זו הייתה התחושה
שסוף כל סוף מצא בתוכו כשרון חבוי שהיה רדום בו כל השנים, ועכשיו התעורר לתמיד.
השמים הם הגבול, אמר לעצמו, והוא לא מתכוון להחמיץ אף רגע מזה.
כבר למחרת הוא התחיל
לחשוב איך לשכלל את השיטה, ולהעצים את האפקט. הוא מיעט להיפגש עם החברים והמשפחה
והתחיל לנסות כל מה שיכול היה למצוא – כדורים, משקאות, תוספי מזון. הכשלונות לא
הרפו את ידיו והוא המשיך לחקור בניסיון לגלות את הסוד המושלם. האחרים לא ממש הבינו
אותו והחלו להתרחק. מה אתה מנסה להוכיח? הם שאלו. הרי אי אפשר לנצח את הזמן,
הסבירו לו. לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו תמיד בזמן, תמיד שם. אבל הוא סירב
להקשיב.
בהדרגה, הצליח לפתח
נוסחה מדוייקת: שלושה תפוחים וכוס קפה מוסיפים לכושר העירנות שלו 16 שניות וחצי.
פיזור עדין של קינמון על קצף החלב יכול להגדיל את זה בעוד שתי שניות לפחות. ולאורך
כל הניסויים האלה הוא המשיך להגיע ללימודים כרגיל – בהתחלה בתקופת הבגרויות, לאורך
כל השירות הצבאי (חניך למופת פלוגתי – כך יעשה לאיש שהתנדב לקחת את משמרות הלילה
של כל המחלקה), ואחר כך גם באוניברסיטה. כשאחרים עשו לילות לבנים הוא כבר ספר
בשבועות, והמשיך להתקדם. ולמרות כל ההישגים האלה, גם הוא לא האמין כשזה קרה לו.
לילה אחד, כשסימן
לעצמו עוד איקס בטבלת המדידה, אחרי שבועיים נטולי שינה, הביט לרגע בשעון ולכמה
שניות התקשה להבין מה הוא רואה. בהתחלה חשב שהעייפות מתחילה להשפיע, אבל אחרי שבדק
את זה שוב ושוב הבין שיכול להיות שהוא עד לאחד הדברים המדהימים ביותר שאי פעם
התגלו למין האנושי. על פי השעון שלו, ביממה האחרונה הוא הצליח להישאר ער 24 שעות
ו-17 שניות. שעונים נוספים בבית (כולל עוד 3 שקנה במיוחד כדי לבדוק שאינו הוזה)
הצביעו על נתונים דומים. בלילה שלאחר מכן הצליח למתוח את גבול היממה בארבע שניות
נוספות. הוא לא היה בטוח אם הוא מאבד את שפיות דעתו, או מצליח במקום בו נכשלו
אינספור אנשים לפניו – נדמה היה לו שהצליח לכופף את גבולות החיים.
מרגע זה הקדיש את כל
כולו לביצוע אינספור ניסויים נוספים, ובכולם הופיעו פעם אחר פעם אותן התוצאות. הוא
רוקן את ביתו מכל הספרים והעיף גם חלק מהריהוט הכבד, ותלה בכל פינה ריקה טבלאות
וחישובים שניסו לנתח את הסדרתיות. בכל פעם, אחרי עשרה ימים נטולי שינה, החל הזמן להתכופף
ולציית לרצונו, והיממה הפכה אלסטית ומפותלת. ככל שנקפו השעות הבין שהוא עומד בפני
הגילוי המדעי המסעיר ביותר שידעה האנושות, וחש שהוא אינו יכול עוד להכיל את מלוא
האפשרויות שהקסם הזה עשוי לתת לעולם. הוא הבין שאינו יכול עוד לשמור את זה לעצמו,
אך חיכה לעיתוי המתאים.
עונה רדפה עונה, והחברים
המודאגים הפסיקו להתקשר. הניחו שהשתגע, וגם המשפחה כבר החליטה לוותר. ואז, יום
אחד, כשהגיע ליעד הנכסף, הוא התקשר אליהם במפתיע וקבע פגישה. הם היו המומים
וסקרנים, והגיעו בהרכב מלא לקבל הסברים. הוא פטפט בהתרגשות ובבלבול, והם לא בדיוק
הבינו. משהו על השעה ה-25, ופרק חדש באנושות. הם הציעו לו להירגע, והמליצו לו
לחטוף כמה שעות שינה. ובכלל, מה עובר עליו? הרי אי אפשר לנצח את הרצף. אנחנו תמיד
בזמן, והוא בתוכנו, והמשחקים האלה מסוכנים. מיואש, הוא עזב את החדר, ושב למחקריו.
הם לא שמעו ממנו מאז.
בדיעבד, אולי היו
צריכים לקחת אותו יותר ברצינות. חלק מהם אפילו חושבים שיכול להיות שהוא עלה על
משהו, גדול באמת. ובכל זאת רובם חושדים שפשוט השתגע. הם עדיין זוכרים לו את הימים
הטובים, התמימים. עם החיוכים הגדולים והחלומות הקטנים. הם מתאספים כל שנה, עולים
אליו. בעיקר מנסים להיזכר, לתת לו את הכבוד שהיה ראוי לו. וכשהם עוברים בשער
ומתקרבים אל המקום בו הוא מונח עכשיו, הם מביטים אחד בשני בעיניים ומתרגשים
מהנוכחות המלאה. כל שנה הם מגיעים אליו, כל שנה. תמיד בזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה