אליסה הסתחררה במהירות אדירה עד שנחתה לבסוף על סף דלת גדולה, ובמוקדה חריץ מנעול אימתני. היא לא הייתה בטוחה בדיוק כיצד הגיעה לשם, ומה עליה לעשות. בהיעדר פתרון או מוצא אחר, לחצה את ידית המתכת ופסעה פנימה אל החלל הגדול. עיניה נתקלו במסדרון רחב עיניים, ובצידיו אינספור דלתות נוספות, בגדלים שונים.
"וואו", חשבה לעצמה, "חזרתי אל ארץ הפלאות?". "לא", אמר לידה ארנב לבקן, "זאת דירה מחולקת".
"לא ידעתי שיש דברים כאלה בכלל", אמרה בפליאה. "אם מישהו שואל אותך, באמת עדיף שתגידי שאין", השיב והדליק עוד סיגריה.
לפתע נזכרה כי בדרכה לכאן עקבה אחרי ריצתו, ובידו שעון גדול. "למה אתה מחכה?", שאלה. "לא מחכה, פשוט עוקב אחרי המחוגים. הראשון שרוצה את הדירה מקבל". "והשני?", תהתה. "השני ממשיך לחפש. ככה זה כאן אליסה".
"והמלכה? איפה המלכה?", התעניינה.
"את מתכוונת לזו שמחזיקה את כל הקלפים?", שאל.
"בדיוק! בדיוק לזו!", השיבה בהתרגשות.
"אם כך את מתכוונת בטח לבעלת הבית. היא מחזיקה בצרור של כל המפתחות כאן. אם יתמזל מזלך אולי תראי אותה, אבל סביר יותר שתפגשי את אחד מהשליחים שלה. בכל מקרה, מה שלא תעשי, אל תדפקי בדלת מספר שלוש".
"למה? מה יש מאחוריה?", הסתקרנה אליסה.
"תולעת שיושבת על פטריה ומעשנת כל הזמן. אבל אל תתרגשי, בקצב הזה היא לא תישאר כאן עוד הרבה זמן. עדיין מנסה למכור לזקנה שבמסיבות שהוא עושה פה לחברים שלו כל ערב שותים רק תה".
"והחתול? הוא עדיין מסתובב כאן?"
"אליסה, זו קומת קרקע - מה חשבת? תגידי תודה כל עוד שהוא מסתובב בחוץ ולא תראי אותו מסמן טריטוריה על הריהוט שלך".
אליסה חשה בחילה מוזרה. היא לא שתתה אף לא לגימה אחת מהמשקה המוזר, אבל פתאום הרגישה כל כך קטנה והעולם סביבה נעשה גדול ומאיים. "אני אף פעם לא אגיע הבייתה, הא?", שאלה בייאוש.
"תלוי", אמר השפן, "אם באמת תחליטי שאת רוצה לחזור להורים, תמיד תוכלי לעשות את זה. לא תהיי הראשונה".
"ואם אני רוצה בית משלי?", שאלה.
"תאלצי להמשיך לחפש, ולחפש. אולי עד אין קץ"
"להמשיך לחפש? הרי אין בכך שום היגיון!", התפרצה.
"רק אי-גיון", אמר מחוייך, וקיפץ לו למחילה אחרת באדמה, חשוכה, צרה - ויקרה.
"וואו", חשבה לעצמה, "חזרתי אל ארץ הפלאות?". "לא", אמר לידה ארנב לבקן, "זאת דירה מחולקת".
"לא ידעתי שיש דברים כאלה בכלל", אמרה בפליאה. "אם מישהו שואל אותך, באמת עדיף שתגידי שאין", השיב והדליק עוד סיגריה.
לפתע נזכרה כי בדרכה לכאן עקבה אחרי ריצתו, ובידו שעון גדול. "למה אתה מחכה?", שאלה. "לא מחכה, פשוט עוקב אחרי המחוגים. הראשון שרוצה את הדירה מקבל". "והשני?", תהתה. "השני ממשיך לחפש. ככה זה כאן אליסה".
"והמלכה? איפה המלכה?", התעניינה.
"את מתכוונת לזו שמחזיקה את כל הקלפים?", שאל.
"בדיוק! בדיוק לזו!", השיבה בהתרגשות.
"אם כך את מתכוונת בטח לבעלת הבית. היא מחזיקה בצרור של כל המפתחות כאן. אם יתמזל מזלך אולי תראי אותה, אבל סביר יותר שתפגשי את אחד מהשליחים שלה. בכל מקרה, מה שלא תעשי, אל תדפקי בדלת מספר שלוש".
"למה? מה יש מאחוריה?", הסתקרנה אליסה.
"תולעת שיושבת על פטריה ומעשנת כל הזמן. אבל אל תתרגשי, בקצב הזה היא לא תישאר כאן עוד הרבה זמן. עדיין מנסה למכור לזקנה שבמסיבות שהוא עושה פה לחברים שלו כל ערב שותים רק תה".
"והחתול? הוא עדיין מסתובב כאן?"
"אליסה, זו קומת קרקע - מה חשבת? תגידי תודה כל עוד שהוא מסתובב בחוץ ולא תראי אותו מסמן טריטוריה על הריהוט שלך".
אליסה חשה בחילה מוזרה. היא לא שתתה אף לא לגימה אחת מהמשקה המוזר, אבל פתאום הרגישה כל כך קטנה והעולם סביבה נעשה גדול ומאיים. "אני אף פעם לא אגיע הבייתה, הא?", שאלה בייאוש.
"תלוי", אמר השפן, "אם באמת תחליטי שאת רוצה לחזור להורים, תמיד תוכלי לעשות את זה. לא תהיי הראשונה".
"ואם אני רוצה בית משלי?", שאלה.
"תאלצי להמשיך לחפש, ולחפש. אולי עד אין קץ"
"להמשיך לחפש? הרי אין בכך שום היגיון!", התפרצה.
"רק אי-גיון", אמר מחוייך, וקיפץ לו למחילה אחרת באדמה, חשוכה, צרה - ויקרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה