הייתה פעם סדרת טלוויזיה משובחת, שתיעדה את קורות קבוצת אנשים שיכלו לנוע בין יקומים בזמן. בכל פעם הם הגיעו לעולמות אחרים שמתקיימים במקביל למציאות שלנו, ובכל אחד מהם תנאי קיום אחרים, לפעמים טובים יותר ולפעמים פחות. על אף שנחשפו למראות מדהימים ומסמרי שיער, מטרתה של הקבוצה הייתה אחת - לשוב הבייתה. בכל פעם שזינקו דרך השער האלקטרו-מגנטי שהוליך אותם אל היעד הבא, קיוו שאולי התחנה הבאה תחזיר אותם לחיק משפחתם. בפועל, הם (וגם אנחנו) ידענו שהסיכויים לכך נמוכים מאוד. כל כך הרבה עולמות ויקומים מסתובבים סביבנו, והסיכוי לחזור לנקודה הנכונה קטן עד להכעיס.
באחד מסיומי הפרקים הדרמטיים, הגיעה המשלחת ליקום שנראה בדיוק כמו הבית, לפחות ממבט ראשון. מניסיונם, הבינו חברי המשלחת שעליהם לוודא היטב שלא מדובר באחיזת עיניים, כי גם בעבר הגיעו למקומות שנראו כמו "הדבר הנכון", ובעצם התגלו כשונים בתכלית. לרוע מזלם, עמדו לרשותם שניות ספורות לפסוק בטרם ייפתח השער הבא. אם יטעו, יהיו כלואים לנצח בעולם אחר, ויאבדו לתמיד את הסיכוי להגיע למחוז חפצם. אחד מהם העלה את הרעיון לבדוק את שער הברזל בכניסה לבית, שתמיד חורק. כשגילה שהחריקה אינה קיימת, הסיק כי מדובר ביקום חלופי, והם זינקו להמשך מסעם. לצופים, שנותרו ביקום הזה לעוד כמה שניות, התגלה שהשער הזה שומן שניות קודם לכן, לאחר שנים ארוכות של חריקות. אין לתאר את תחושה ההחמצה שהורגשה בלב, גם בקרב אלה שאינם מזנקים בזמן.
לפעמים אני נזכר בפרק הזה וחושב מה הוא אומר על החיים שלנו. אנחנו כל כך מחכים לאותו רגע אקראי בזמן, לאותו חלקיק שנייה שיפגיש שני אטומים בודדים ויחזירם הבייתה. הסבירות לכך כל כך נמוכה, ולפעמים נדמה שהיא פוחתת. לא ניתן לתאר את תסכול המרדף של האטום הנע בחלל ומחפש ביקום האינסופי את רגע תהילתו, את עייפותו המצטברת במסע האינסופי אל המנוחה והנחלה. לרגעים, אפשר לטעות ולחשוב שאין תסכול רב מזה. ולרגעים אחרים, אפשר לחשוב בסרקסטיות אכזרית, שדווקא יש. אולי אותו חלקיק כבר הגיע הבייתה. אולי אבק המסע, עייפות התלאות ואינרציית המהירות מנעו ממנו מלהבחין בכך. ועכשיו, למרות שכבר מצא את שאין למצוא, הוא שוב מרחף בחלל, בתעופה אקראית. חושב לתומו שלעולם לא יפגוש, במה שכבר פגש, במה שכבר הוחמץ, בחלקיק של זמן, בזיהוי לא נכון של שער שעמד להיפתח.
באחד מסיומי הפרקים הדרמטיים, הגיעה המשלחת ליקום שנראה בדיוק כמו הבית, לפחות ממבט ראשון. מניסיונם, הבינו חברי המשלחת שעליהם לוודא היטב שלא מדובר באחיזת עיניים, כי גם בעבר הגיעו למקומות שנראו כמו "הדבר הנכון", ובעצם התגלו כשונים בתכלית. לרוע מזלם, עמדו לרשותם שניות ספורות לפסוק בטרם ייפתח השער הבא. אם יטעו, יהיו כלואים לנצח בעולם אחר, ויאבדו לתמיד את הסיכוי להגיע למחוז חפצם. אחד מהם העלה את הרעיון לבדוק את שער הברזל בכניסה לבית, שתמיד חורק. כשגילה שהחריקה אינה קיימת, הסיק כי מדובר ביקום חלופי, והם זינקו להמשך מסעם. לצופים, שנותרו ביקום הזה לעוד כמה שניות, התגלה שהשער הזה שומן שניות קודם לכן, לאחר שנים ארוכות של חריקות. אין לתאר את תחושה ההחמצה שהורגשה בלב, גם בקרב אלה שאינם מזנקים בזמן.
לפעמים אני נזכר בפרק הזה וחושב מה הוא אומר על החיים שלנו. אנחנו כל כך מחכים לאותו רגע אקראי בזמן, לאותו חלקיק שנייה שיפגיש שני אטומים בודדים ויחזירם הבייתה. הסבירות לכך כל כך נמוכה, ולפעמים נדמה שהיא פוחתת. לא ניתן לתאר את תסכול המרדף של האטום הנע בחלל ומחפש ביקום האינסופי את רגע תהילתו, את עייפותו המצטברת במסע האינסופי אל המנוחה והנחלה. לרגעים, אפשר לטעות ולחשוב שאין תסכול רב מזה. ולרגעים אחרים, אפשר לחשוב בסרקסטיות אכזרית, שדווקא יש. אולי אותו חלקיק כבר הגיע הבייתה. אולי אבק המסע, עייפות התלאות ואינרציית המהירות מנעו ממנו מלהבחין בכך. ועכשיו, למרות שכבר מצא את שאין למצוא, הוא שוב מרחף בחלל, בתעופה אקראית. חושב לתומו שלעולם לא יפגוש, במה שכבר פגש, במה שכבר הוחמץ, בחלקיק של זמן, בזיהוי לא נכון של שער שעמד להיפתח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה