מתקתק

מתרוצץ בכל הבית במאמץ נואש לאתר את מקור הרעש המעיק הזה. הופך את החפצים, מבלגן את הסדר הכפוי במטבח, מרים דפים ממוחזרים עם טקסטים ממוחזרים-יותר, מחפש בנרות ובנורות ובמנורות, ולא שוכח להעיף כמה מבטים החוצה, וחזרה פנימה, ובמגירות ובארונות ולא מוצא. מצמיד אזניי אל הקיר, ואח"כ כאינדיאני העומד להידרס גם אל הרצפה. אבל התקתוק הזה אינו פוסק ואני עומד לאבד את דעתי, כך שגם אותה כבר לא אמצא.

מגביר את הסאונד במחשב, מנגן בחוזקה מביכה באורגן, אבל המטרונום המעצבן הזה אינו חדל. מהרהר לרגע באפשרות להרים קולי כדי לגבור עליו, ונזכר ברגע האחרון במציאות. הייאוש משגר אותי למחוזות רחוקים - אולי זה רמז? לא מהסוג החבלני שהוטמן לי ביסודות הבית, רמז של ממש, רמז מגבוה שנועד להטיח בפניי את תנועת הזמן. אולי מישהו רוצה שאזכור שאנחנו לא נעשים צעירים או יפים יותר, אולי משהו שם מנסה לגרום לי להתחרט על מעשי היום, או על אתמול, או על החודשים והשנים האחרונות. אולי בסוף התקתוק הזה צפוי שעון מעורר שיבשר לי שצריך להתעורר, להתפכח, לחזור להנחיות היצרן ולהרכיב עצמי מחדש. בקצב אחר, במקום אחר. אולי הדופק הקבוע הזה מכוון להזכיר לי להקשיב ללב, לתת לו להוביל לשם שינוי, ובאותו השינוי לצלול למקום עמוק באמת ששם אין תקתוקים מעיקים. ששם עוצרים לחשוב, ולנשום ולנוח.

"זה אתה, טמבל", אני אומר לעצמי. "זה אתה שמתקתק". מבין. נושם. כותב.