תחילה בוחרים מסיכה, בוכה או צוחקת, ומוטב שתהיה אטומה וחיוורת. שלא תחשוף ולו שביב מהמבט האמיתי, גוון הרגשות או את משפטי המבט. ורצוי להקפיד שהמסיכה יושבת היטב על הפנים ומכסה אותם לחלוטין ושומרת על הכל מוגן בפנים, נצור וחבוי. ומותר להוסיף קצת איפור או מגבעת, ובלבד שיתאים המראה לרצוי, והרצוי לנדרש, והנדרש למצופה. כה טבעיות יראו הפנים החתומות ואיש לא יגלה את שנחבא מתחת, את שאינו מותר לחשיפה.
לא תהיה המסיכה שלמה בלי התחפושת הראוייה, לבוש של דמיון, מראית עין בדיונית העוטה על לובשה זהות לא-לו, תכונות מפוברקות, כיסוי ארעי או נצחי המושאל מאדם זר. ולא ידעו עוד הסובבים מי לובש אמת הוא ומי נחבא תחת כסות כזבים, מסתתר תחת בדים בדויים, ענוב בעניבות חנק הכובלות את חירותו. ובהיעדר פנים, וללא גוף, ירחף המתחפש בחלל חף מכנות ומרובה בלבול, ופעמים רבות אינו משוכנע מה מסתתר מאחורי השכבות, והאם בכלל עוד נותר דבר-מה להציל.
אבל שיאו של החג מגיע בערב המשתה, אז זורמים האנשים כיין אל בקבוקיהם ומצווים בשמחת המונים משוחררת גבולות, רפויית רסנים. ועם כל פקק שייחלץ ממקומו, כך יחולצו המחשבות, הרגשות והפחדים מפי השותים, מלבבות השוטים. ודווקא אז, יחלו המחופשים להבין את טעותם - עת תיפול המסכה היקרה מראשם, ויושלו שאריות התחפושת מגופם. ולפתע, בתוך בליל החגיגה, ימצאו עצמם שוב בנקודת ההתחלה הנשכחת, כשם ערומים וחשופים, כאילו לא היו הדברים מעולם, כאילו לא השקיעו חייהם בתפירת התחפושת המושלמת, שמעולם לא נראתה כל כך ילדותית ולא רלוונטית.
איזה בזבוז יחשבו כולם, ולא יאמרו בקול. ובסתר ליבם ידעו עד כמה בוזבז המאמץ לשווא, עד כמה סטו החיים מייעודם. ולא על הסרת המסיכות יקוננו, כי טבעי הדבר ומבורך. על עצם יצירתן, על מהות חבישתן יבכו. ויישבעו כי לא ישתמשו בהן שוב לעולם, לפחות עד החג הבא. שכבר יספיקו לשכוח את גודל הבזבוז.
לא תהיה המסיכה שלמה בלי התחפושת הראוייה, לבוש של דמיון, מראית עין בדיונית העוטה על לובשה זהות לא-לו, תכונות מפוברקות, כיסוי ארעי או נצחי המושאל מאדם זר. ולא ידעו עוד הסובבים מי לובש אמת הוא ומי נחבא תחת כסות כזבים, מסתתר תחת בדים בדויים, ענוב בעניבות חנק הכובלות את חירותו. ובהיעדר פנים, וללא גוף, ירחף המתחפש בחלל חף מכנות ומרובה בלבול, ופעמים רבות אינו משוכנע מה מסתתר מאחורי השכבות, והאם בכלל עוד נותר דבר-מה להציל.
אבל שיאו של החג מגיע בערב המשתה, אז זורמים האנשים כיין אל בקבוקיהם ומצווים בשמחת המונים משוחררת גבולות, רפויית רסנים. ועם כל פקק שייחלץ ממקומו, כך יחולצו המחשבות, הרגשות והפחדים מפי השותים, מלבבות השוטים. ודווקא אז, יחלו המחופשים להבין את טעותם - עת תיפול המסכה היקרה מראשם, ויושלו שאריות התחפושת מגופם. ולפתע, בתוך בליל החגיגה, ימצאו עצמם שוב בנקודת ההתחלה הנשכחת, כשם ערומים וחשופים, כאילו לא היו הדברים מעולם, כאילו לא השקיעו חייהם בתפירת התחפושת המושלמת, שמעולם לא נראתה כל כך ילדותית ולא רלוונטית.
איזה בזבוז יחשבו כולם, ולא יאמרו בקול. ובסתר ליבם ידעו עד כמה בוזבז המאמץ לשווא, עד כמה סטו החיים מייעודם. ולא על הסרת המסיכות יקוננו, כי טבעי הדבר ומבורך. על עצם יצירתן, על מהות חבישתן יבכו. ויישבעו כי לא ישתמשו בהן שוב לעולם, לפחות עד החג הבא. שכבר יספיקו לשכוח את גודל הבזבוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה