ישבו זה מול זו, היא והוא, ביניהם שני ספלי קפה, ובחוץ התחלה של בוקר בהיר. היא צעירה ממנו אך דומה לו, וודאי בתו. ואם כך, סביר כי אביה, וניכרו בו השנים. בית הקפה שומם וגם האוויר שביניהם, והם שותקים. והדבר היחיד שמרים קולו ברגע הזה הם צמד מבטי האשמה החולפים ביניהם, לאט.
היא שותקת ראשונה, ומאשימה עצמה. אולי חושבת שאכזבה אותו, שלא גדלה להיות הבת שרצה שתהיה. אולי בכלל רצה בן ואכזבה עוד בטרם יצאה לאוויר. ואולי כשבחר את שמה בחר גם קריירה ומסלול חיים מסויים, והיא ערערה על בחירתו ובחרה נתיב עקלקל. אולי רצה שתבקר אותו יותר (והיא? אולי רצתה שיבקר אותה פחות?). עוד זוכרת דמיינה איך זה צריך להיות ביניהם, ובסוף לא הסתדר. הייתה מרבה לחבק אותו בצעירותה, ועכשיו אינה מזהה את הגבר המבוגר היושב מולה, מישיר אליה מבט, באישוניו נשקפת ילדותה הנשכחת. היא מחבקת חזק יותר את כוס הקפה כאילו כדי לנצור את שתיקתה. מוזר, היא חושבת לעצמה, כאילו שבכלל יש לי מה להגיד.
הוא שותק אחריה, ומאשים עצמו. מה עובר לה בראש עכשיו, הוא אפילו לא מצליח לדמיין. כבר אינו מכיר אותה כמו פעם, ובאחרונה התחיל לשכוח את חלק מפרקי ההתחלה. את הלמות הלב בלידתה הוא עוד מצליח לשחזר, אבל עתה יושבת היא מולו כחלק מרקע התפאורה, בשגרה מתמוססת. הוא כועס על עצמו שאין לו הרבה מה לספר, ואינו יודע מה לשאול. כברת דרך חצו יחד, וכעת התפצלו הנתיבים לעולמות מקבילים. כמה היא דומה לאמא שלה, הוא בטח חושב לעצמו, ומתבייש לשתף. כשהוא איתה הוא מרגיש שוב צעיר, מרשה לעצמו להרהר בדמות האב שנשכחה בו. בעומק שערה הוא מזהה בניצני שיבה. הבת שלי כבר אמא, הוא נזכר, ומרטיב את הרגש החולף בלגימה נוספת.
בנקודה סתמית באמצע השולחן נפגשים מבטי האשמה ונספגים זה לזה, מתרכבים בחלל. זו השתיקה שמחוללת את הבושה, השתיקה. עדות כי נתייבש מעיין המילים וגם הדמעות כבר לא יואילו. רמז לחלוף הזמן. שני זרים אוחזים בכוסותיהם במבוכה, אבודי מחשבות. בוהים בקפה. נזכרים איך קודם, מזמן, ביקשו הפוך.
היא שותקת ראשונה, ומאשימה עצמה. אולי חושבת שאכזבה אותו, שלא גדלה להיות הבת שרצה שתהיה. אולי בכלל רצה בן ואכזבה עוד בטרם יצאה לאוויר. ואולי כשבחר את שמה בחר גם קריירה ומסלול חיים מסויים, והיא ערערה על בחירתו ובחרה נתיב עקלקל. אולי רצה שתבקר אותו יותר (והיא? אולי רצתה שיבקר אותה פחות?). עוד זוכרת דמיינה איך זה צריך להיות ביניהם, ובסוף לא הסתדר. הייתה מרבה לחבק אותו בצעירותה, ועכשיו אינה מזהה את הגבר המבוגר היושב מולה, מישיר אליה מבט, באישוניו נשקפת ילדותה הנשכחת. היא מחבקת חזק יותר את כוס הקפה כאילו כדי לנצור את שתיקתה. מוזר, היא חושבת לעצמה, כאילו שבכלל יש לי מה להגיד.
הוא שותק אחריה, ומאשים עצמו. מה עובר לה בראש עכשיו, הוא אפילו לא מצליח לדמיין. כבר אינו מכיר אותה כמו פעם, ובאחרונה התחיל לשכוח את חלק מפרקי ההתחלה. את הלמות הלב בלידתה הוא עוד מצליח לשחזר, אבל עתה יושבת היא מולו כחלק מרקע התפאורה, בשגרה מתמוססת. הוא כועס על עצמו שאין לו הרבה מה לספר, ואינו יודע מה לשאול. כברת דרך חצו יחד, וכעת התפצלו הנתיבים לעולמות מקבילים. כמה היא דומה לאמא שלה, הוא בטח חושב לעצמו, ומתבייש לשתף. כשהוא איתה הוא מרגיש שוב צעיר, מרשה לעצמו להרהר בדמות האב שנשכחה בו. בעומק שערה הוא מזהה בניצני שיבה. הבת שלי כבר אמא, הוא נזכר, ומרטיב את הרגש החולף בלגימה נוספת.
בנקודה סתמית באמצע השולחן נפגשים מבטי האשמה ונספגים זה לזה, מתרכבים בחלל. זו השתיקה שמחוללת את הבושה, השתיקה. עדות כי נתייבש מעיין המילים וגם הדמעות כבר לא יואילו. רמז לחלוף הזמן. שני זרים אוחזים בכוסותיהם במבוכה, אבודי מחשבות. בוהים בקפה. נזכרים איך קודם, מזמן, ביקשו הפוך.
נוגע ומרגש.
השבמחק