"כבר שאלת אותי
את זה, פעם. כאן", אני מתלונן באזנייה והיא מתגוננת: "זוכרת". אבל
אני חייב להבין, כך היא מסבירה ובעצם קובעת, שהחיים כאן הם טיפול לולייני מתמשך,
שאנחנו חלק מספיראלה. אנחנו ניגשים ונתקלים שוב ושוב באותן שאלות אבל מגיעים אליהן
בכל פעם ממקומות אחרים, נוחתים בזוויות אחרות, שבים ממסלולים מגוונים. לכאורה,
נדמה לנו שאנו באים שוב ושוב אל אותה הנקודה, אבל כשנסתכל על התהליך נוכל לראות את
השינוי, נבחין בכך שהתשובות שלנו נעשות בכל פעם עמוקות יותר וכנות יותר. סימני
השאלה יספגו לתוכם קולות אחרים, שיוכיחו שהתבגרנו ולמדנו, שהנהר באמת לא קופא על
זרמיו.
ואותי? המחשבות האלה בעיקר מעייפות ומרדימות. הרי כבר נשחקו המילים עד
אפר, וכבר הוכח שגם רוח אפשר לדחוס ולמזער לקוביות קטנות של פטפוט. אני מביט אל
הרחוב וחושב – כמה מפחיד יכול להיות ללכת עירום ברחוב. לא כמו חלום רווי משמעויות
נסתרות של תת-מודע, אלא באמת – פשוט לשכוח להתלבש ולצאת אל השמש חשופים באמת. לא
בגלל המבוכה, ולא בגלל ההשפלה. לא מחשש להציג את כל מה שהעדפנו להסתיר. הפחד הגדול
ביותר הוא מהאדישות. שנלך כך כפי שאנו באמת - ולאף אחד לא יהיה אכפת, ואיש לא יסיט
מבטו. נדמה לי שאז נושלך לתוך המסקנה שאנחנו לא ממש מעניינים, ושבסוף היום אנחנו לבד.
צועדים כביום היוולדנו, ובודדים כביום מותנו. מחזיקים בידיים קפוצות את שאריות
האשליה, שכאילו עוד יש אצלנו סודות שיוכלו לסקרן. שאם רק נתאמץ ונעז, עוד נגע
במישהו ונפתיע. בחיי שכבר עדיף ללכת לבושים ולהסתובב במעגלים. מי יודע, אולי נמצא
את הכניסה לספיראלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה