פעמים רבות שמעתי מחברים ירושלמים על "המעיין הסודי" ההוא, הבריכה הצלולה הנסתרת בין צוקי הסלע. דפנותיה חבויות, מעמקיה חשוכים. "אף אחד לא יודע על המקום המופלא הזה", הם אומרים, "וככה כדאי שזה גם יישאר", הם מוסיפים עם קורטוב של אזהרה. זה לא שהמעיין שייך למישהו ספיציפי, הוא באמת נחלה ציבורית. הוא אמור לשעשע את כולם ולשרת את כל מי שחפץ בקצת נחת, שלווה ורוגע. אלא שאם כולם ידעו, יכול להיות שנאבד את הפינה הייחודית הזו. כשכולםיהיו שם, זה כבר לא יהיה המקום המיוחד והסודי שלנו. זה יהפוך למשהו אחר, המוני ופופוליסטי. מוכרי ארטיקים יצוצו מכל עבר, בקבוקים ופחיות שימורים יושלכו בצידי הדרך. באופן פרדוקסאלי, הדרך היחידה לוודא שהמעיין הנחבא הזה יישאר שם בשביל כולם לתמיד, זה להבטיח שהוא יישאר בגדר סוד. ממש לא בשביל להשתלט על המקום ולתבוע עליו בעלות, אלא בעיקר כדי להבטיח שמי שיגיע לשם יהיה באמת מי שמבקש להנות מהמקום - ולא כל מיני ספיחים שרוצים לנצל אותו, ואולי אפילו לקלקל אותו. לא רק כדי שכמה שפחות אנשים יגיעו אליו, אלא בעיקר כדי שמי שכן ישמע עליו יפגין כלפיו יחס של קדושת סוד. רק כך, יוסיף המעיין לנבוע, וישמור על טוהרו וקסמו.
אני מהרהר בכך בעודי נוסע במכונית, ברחובות תל אביב. אף מעיין נחבא אינו נמצא באזורים אלה, ואני גם לא מצליח להיזכר בשם של מעיין ספציפי שחבריי סיפרו לי עליו. המחשבות האלה נובעות ממקום אחר לגמרי, מפרסומת מעצבנת ומטרידה שאני שומע ברדיו. מה שהתחיל כתופעה מבודדת לפני מספר שנים הפך היום למגמה רחבה - הרדיו שלנו משדר פרסומות לספרים. תקציר מתומצת של העלילה, נימה של מתח ומסתורין, קריין עם קול סמכותי, עכשיו בחנויות הספרים. אופרת הסבון האחרונה מחכה לנו בין דפי הספר הקצר של הסופרת האלמונית הבאה. היא משלבת בין חוויות בית הקפה שלה בתל אביב לבין הדמיון היצירתי שרכשה בחוג לכתיבה יוצרת במתנ"ס השכונתי. במקרים אחרים, זה דווקא סופר בעל שם שמבקש לשחזר את תהילת העבר ברב-מכר שנכתב על פי מתכון. ואנחנו? נרוץ לקנות. כי נאמר במפורש שהביקורות מהללות, והרי הפרסום ברדיו עובד.
אני מרגיש כאילו הפרסומות האלה אינן רק מזילות את חוויית קריאת הספרים, הם מצליחות לפגוע בי אישית. הן עושות בדיוק מה שהחברים הירושלמים הזהירו אותי מפניו - חושפות בפומבי את המעיין הנסתר, משתפות את כולם בחווית הטבילה המרעננת. קריאת ספרים לא צריכה להיות נחלתם של מעטים - להפך, מוטב לדעתי היה אם כולם היו קוראים, שואפים רוח תרבות לריאות, מעשירים דמיונם בהרפתקאות פרוזאיות. אלא שהדרך לשם היא ממש לא דרך הפרסומות האלה. המרחק בין תשדיר החסות המסחרי הזה לבין דיילת הספרים בסטמצקי שתמליץ לך בעיקר על הספרים שהודפסו בהוצאת הרשת - קצר מאוד. ככל שיוסיף התחום הזה להפוך לתחרותי ודורסני, וייגבר מסחורו הפשטני, כך נפסיד כולנו את האותנטיות של המעיין הנסתר. שוב לא נוכל לבקר בו ולחוש כי אנו מתחברים לאותנטיות שכבר חלפה מן העולם. בפעם הבאה שנפתח ספר, אנחנו עשויים להיות מופרעים על ידי מוכר ארטיקים חולף, ששמע שהמקום הזה שבו קוראים ספרים הפך מאוד פופולארי לאחרונה. בטח יהיה שם מישהו שרוצה קסטה.
דרך התמודדות אחת היא השלמה והסכמה, הכרה בחולאי הקפיטליזם ונטייה להכילם באדישות. אולם דרך אחרת היא להצטרף במאבק נחוש על אחד המעיינות האחרונים שעוד נותרו לנו בטבע, על מקור מים שכולנו שותים ממנו בדרך כזו או אחרת. בפעם הבאה שתשודר הפרסומת הזו, אני אכבה את הרדיו. בפעם הבאה שאקבל המלצה ממוכרת בחנות, אברר בתקיפות האם אמנם קראה את הספר. אשתדל לקנות יותר בחנויות ספרים מקומיות וקטנות, שקיומן בצד הרשתות הגדולות משמר אותי אופטימי. וככל שניתן, אשתדל למצוא זמן בשנה הקרובה לנכוח בכנסים ובהרצאות של סופרים וסופרות, בעיקר כדי לתת כבוד למלאכת הכתיבה, ולאמנות הסיפור. אלה שבאים ממעמקי הלב והנפש, שכתיבתם היא תהליך, ולא מירוץ מהפייסבוק לרדיו.
שימו לב והישמרו לכם. מנסים ליטול מאיתנו את אחד המעיינות האחרונים שעוד נותרו כאן. עלינו לעמוד על המשמר. לקרוא אותם לסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה