...כוכב מוזר, ומוזרים האנשים האלה שעליו. מנוצחים בידי הזמן, אך מסרבים להכיר בו...
ויסלבה שימברוסקה
אנו מצפים את חיינו בקרום דק ושקוף של אדישות תהומית, המיועדת לבודד את פגיעות הנפש שלנו מנזקי העולם החיצון. כל תכליתה הוא להגן עלינו מפני פגעי הזמן, מכאובי האכזבות וצריבת הכשלון. מאחוריה, נותר מבטינו חלול והמום. ככל שאנו מנותקים יותר, כך תחושת הבטחון נוסכת בנו שלווה של תמימות, שומרת עלינו נושמים.
אנו מצפים את הריקנות שלנו במעטה שרירותי של סיבות, גורמים, אמתלות, הסברים ותירוצים המתלכדים יחד לסבכה מסועפת וסדורה. היא מייצרת עבורינו סדר בתוך הכאוס שאנו חיים בו, מתחמת כל מופע אקראי לתוך משבצת ייעודית, נותנת סימנים ואותיות במשפטים חסרי פשר, מלחימה מילות קישור סתמיות לחלקי פאזל תלושים. הכל - כדאי שלרגע לא נחשוד שקיימים צירופי מקרים בעולם הזה. לא כל שכן בחיינו שולנו, הבנוי לתלפיות.
מצפים את עורנו בדוק מריר של תחושת קורבנות המעוורת אותנו מלראות את מלוא פאר הנופים והחוויות הנסתרים מאחורי רכס האילוצים. מזכירים לעצמינו שהמכאוב הוא גזירה, וגוזרים ממנו עוד האשמות וקיטורים לרוב, עד כי לא נותרים בנו חללים להכיל נשימה אחת עמוקה של אוויר שתלכוד בשניה אחת את כל אוהבינו, את כל ההזדמנויות, את כל המסעות הבלתי ממומשים. זו בדיוק הנשימה האחת שהייתה נחוצה לנו טרם הטביעה, רגע לפני החנק.
ועד שיגיע הדבר שיכול באמת לחלץ אותנו מכל זה, שיעורר את הלב וישחררו מגלמודיות דוממת ומדממת, אנו יושבים. בוהים. ומצפים.
מילותיך הנוקבות (והכה יפות!) מתכתבות עם מהות ספרו הנפלא של מקס פריש "הומו פאבר".
השבמחקהרדיפה אחר הסדר והסיבתיות הסדורה, הכחשת צירופי המקרים, האטימות המזהרת; ולבסוף, המהפך התודעתי - נשימה אחת עמוקה, מלוא הריאות, מלוא ההכרה. מקצה העולם ועד קצהו.
אלא שבמקרה של פאבר ההבנה ופיקחון העין מאוחרים מדי, נטולי סיכוי, חסרי תוחלת.
הנשימה שהייתה כה נחוצה, טרם הטביעה, רגע לפני החנק, גם היא הכזיבה.
הזמן נע רק בכיוון אחד.
אין זמן להסס.
"הומו פאבר: דו"ח" / מקס פריש
מומלץ בחום!