האמנם ייתכן שהשתגענו לחלוטין? העולם כולו מתאבל מזה מספר ימים על לכתו של אדם בודד, ומהלל תרומתו לעולם במילים שכמותן לא נשמעו ביקומנו בשנים האחרונות. הייתכן שהתופעה המדהימה הזו שמורה לעילוי נשמתו של איש עסקים, שהוגדר על ידי עמיתיו כאדם מסוגר ונוקשה, וכיוון פועלו בעיקר ליצירת גאדג'טים אלקטרוניים שהכניסו רווחים אדירים לכיסיו? האמנם אפשר שזהו האיש שאנו כואבים את לכתו בטרם עת? הייתכן שזהו האיש "ששינה את חיינו" והפך אותם לטובים, מיוחדים ועוצמתיים יותר?
מעל הכל בלטה ביומיים האחרונים האוניברסאליות של התנחומים. ציפינו כמובן למילים יפות מפיו של הנשיא האמריקני, שג'ובס היה אחד יזמו של אחד הסמלים הבולטים של מעצמתו, אבל מרגשות יותר היו מילות ההספד של נשיא רוסיה. דווקא הוא, הנמנה על המבקשים להחרית את הדומיננטיות המערבית בעולם, מצא את הזמן להוסיף כמה מילים למבול העצב הגלובאלי. נדמה, שמשהו באיש הזה באמת הצליח לגעת בכולם. כל עיתוני העולם מיהרו להלל את עשייתו, לנבא כי לא יקום עוד כמותו, להאדיר את הישגיו. מתבהר כי יש כאן יותר משמשיגה התבונה במבט ראשון. ברור שמשהו באיש הזה - עוד בחייו ויותר מכך בלכתו, נגע בנימי הנפש העמוקים של שוכני הכדור.
טכנולוגיה באה והולכת, ומשתנה בקצב מסחרר. מה שהיה אתמול הפתרון המשוכלל והמרהיב ביותר, הופך לחדשות ישנות שבועות ספורים מאוחר יותר. כמעט בלתי אפשרי להחזיק לאורך זמן במכשיר המתקדם ביותר, ואולי בכלל אין אפשרות להצביע על מכשיר כזה. כמות הזמן שעוברת מרגע הרכישה ועד לצורך בעדכון הגרסה מצטצמם לכדי שבועות, ואפשר כי בעתיד יגיע גם לימים ושעות. בתנאים כאלה, אף אחד לא יכול לרכב על גלי הפיתוח כדי לזכות בתהילת עולם. כנראה שיש צורך במשהו חזק יותר, יציב ומושרש, כדי לשרוד את תנופת הקדמה. מפתיע לגלות, שגם בימים טרופים אלה, אפשר להצביע על כוחם הבלתי נדלה של גורמים כאלה - הרעיונות. מספיק להיזכר לרגע עד כמה מושפעים חיינו מדי יום ביומו מאנשים כמו מרקס, פרויד, דה-וינצ'י או שייקספיר. חזונם מרים ראש כמעט מכל מסך, כל דף בספר, כל נאום מתוקשר. התרומה שלהם יצרה הרי תנודות במרחב האנושי, עד כי הצליחה לחצות בניגוד לחוקי המדע מגבלות של זמן ומרחב. גופם קבור תחת האדמה מאות בשנים (ואם מכלילים גם את אפלטון ואריסטו אז אף יותר), אבל דמיונם חי ובועט, וחודר גם לליבות המתקדמות של שיאי הטכנולוגיה. עוצמת הגעגוע לג'ובס יכולה להתקשר בדיוק לרעיון הגדול הזה - להבנה שמשהו באנשים האלה פרט לא רק על הארנק שלנו או על המחשבה שלנו, אלא גם הצליח לרגש. היצירה של גדולי האנושות חרגה מגבולות הלוגיקה והזמן, והיא הצליחה לחדור הכי עמוק אל בני האדם עצמם. כך, הפכנו בעצמינו ל"נשאי החזון", לסוכנים בעל כורחנו שמסייעים בהפצת התרומה הרעיונית האדירה שלהם. לא רק כי אנחנו מכירים את מה שאמרו או יצרו, אלא בעיקר כי היצירות האלה עודן מרגשות אותנו. הן מבטאות שיאים של מחשבה ויצירה. ואם טרם הוגדר כך, ראוי שיעודכן כי זוהי ההגדרה האמיתית והקולעת ביותר לאומנות. זוהי תמציתו המדוייקת של התפוח הלבן.
בעיני, זהו המסר המובהק ביותר שהעניק ג'ובס לחיינו - כדי להיות אומן אמיתי, אתה לא חייב לדעת לצייר. האומנות יכולה להתבטא ולפרוח בכל מקום, גם בפעולות הבסיסיות ביותר של החיים שלנו. כל עוד היא מבטאת יצירה, רגש ודמיון, כל עוד היא משלבת בין המצופה מאיתנו על ידי העולם החיצון לבין מה שאנחנו מבקשים לתרום בעצמינו למעגלי הקיום, הרי שיש בה משום אמנות של ממש. ברוח הזו, אנחנו יכולים ללמוד משחק לא רק בשביל להיות שחקני תאטרון אלא בעיקר כדי להעביר רגש בצורה עמוקה יותר בתאטרון החיים שלנו. אנחנו יכולים לפסל טוב יותר את הבית שלנו, להלחין בצורה כנה יותר את הכוונות שלנו, לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל.
כולים יודעים לדקלם, שבימינו אי אפשר באמת להרוויח מאמנות. אבל נדמה לי עכשיו שההפך הוא הנכון - אמנים אמיתיים מרוויחים יותר מכולם, הם מרוויחים את החיים. ואם הם טובים במיוחד, הם אף זוכים לחיי נצח. זהו הגמול שהם ראויים לו על שהפכו את הלבבות של כולנו למסכי מגע, והצליחו ללחוץ אצלינו בדיוק על הכפתורים הנכונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה