הגידו שלום לחיים שלכם

מודה שדבר כזה עוד לא קרה לי. לא יודע אם זה קשור לתקופה שאני עובר, למאמרים שאני קורא לאחרונה או לטירוף הכללי שמתפשט בקרב כולנו באחרונה - אבל שניות ספורות אחרי שקראתי את הפסקה הקצרה הזו באתר, מצאתי עצמי מתמלא חרדה עמוקה ובלתי מוסברת:

"הדלפות ראשונות סיפרו שבסתיו מילק תשיק את Oink, תוכנה שמאפשר לבעלי סמארטפונים "לדרג את העולם סביבם" בכמעין כפתור "לייק" לחיים האמיתיים. תוכנה כזאת יכולה להיות לא רק שירות חברתי מרתק [...] היא יכולה להתגלות כשירות היעיל הראשון שיתעד ויקטלג את העולם במיליוני לחיצות משתמשים, ויארגן את המידע העצום למעין "גוגל של החיים". שירות חיפוש שבו נוכל למצוא זה את זה, לדעת מי ומה קורה היכן ומתי, בכל רגע, במציאות הגשמית שמחוץ לרשת".

 אולי זה רק אני, אבל בעיניי זה פשוט תחילת הסוף, פרק הסיכום של המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. רמזים ראשונים יכולנו לזהות כבר בשיחות הרחוב של תיכוניסטיות תל אביביות, שמסתכלות אחת על בגדי השנייה ומסננות "לייק" מזוייף וחינני. סמלים רבועיים מעורפלים החלו להופיע בפינות של תחנות אוטובוס, חלק מהחברים שלי בפייסבוק אינם באמת חברים שלי, אבל מתעקשים שאני חייב לנסות את הסרט החדש שטרם יצא, והפרסומות הקופצות לי באתרים מכירות אותי יותר טוב מאמא שלי. אני לא טכנופוב, להפך - כמה מחבריי הטובים ביותר הם אייפון. אבל משהו פה השתגע לגמרי. אנחנו חיים ב - Iworld. או בעברית: איי-איי-איי-עולם.

השבוע הסתכלתי באתר חדש שמציג את עיקרי הידיעות העדכניות בתחום הטכנולוגי. עשיתי את זה כדי ללמוד יותר על המוצר החדש של אמזון, שמתחרה באייפד ובמקביל הוזיל את הקינדל, וגרם לאפל, להקדים בשבוע את הוצאת האייפון החדש. עברתי מדף לדף, ניסיתי לשנן את הפרטים, התאריכים והתרשימים - ולפתע זה היכה בי. כוכבי הקולנוע החדשים שלנו הם מכשירים אלקטרוניים. אנחנו מתחילים לאסוף רכילות לגביהם, מתעניינים מתי יחשפו בפני הציבור, משווים ביניהם, נלחמים להשיג תמונות חושפניות שלהם מבעוד מועד. סוג של טכנו-פורנוגרפיה מטורללת, שמחברת את כולנו לרשת דיגיטלית דורשנית ודורסנית. 

ואז דווקא אני, שתמיד חיפש את ריגושי הסייבר וחדשנות הדיגיטל, מודה לאלוהים על הקינדל הצנוע שלי. הוא שחור ולבן ואין בו יכולת לבדוק מייל. אולי ארוויח באמצעותו עוד כמה דקות של קריאה. משם אני פוזל לעבר המירס שלי, ושוב - תודה לאל. אני לא יכול להשקות בעזרתו את העציצים בבית. אולי רק לגרום להם לנבול אם אותיר אותו לידם. איך לעזאזאל הצליחו להפוך אותי למי שחרד כל כך מקדמה? האם ייתכן שהפכתי לאוייב הטכנולוגיה? בקצב האסוציאציות שבו הדברים עובדים כאן, סביר שזה גם אומר שאני כבר לא ציוני. 

באחד הספרים שקראתי לאחרונה הופיעה "אזהרה" שנראתה לי מופרכת למדי: הישמרו לכם חסידי הקדמה, פן ביום מן הימים תמצאו כי אתם חיים בעולם שהפך להצגת תאטרון, ובתוכו משמשים בני האדם כשחקני משנה. בקריאה ראשונה הפסקה הזו יכולה לשמש כפתיח מצויין לשובר הקופות הבא שיסחוף את ההמונים ויגרום לי לעטות את הפנים המזלזלות השמורות בדיוק לתופעות כאלה. אבל בסתר ליבי אני כבר מבין, שהזעזוע שהפסקה הזו גרמה לי, מוכיחה שאני בצד המפסיד של הציביליזציה. בקרוב אתייצב בנקודת ההכרעה שבין לחבור לאיי-דור, או להינעל בארכיון מאובק. 

משעשע לחשוב שהדבר שבסופו של דבר הצליח לאחד את כולנו זה המכנה המשותף הרדוד והשטחי הזה. שהגיבוש הקולקטיבי שכולנו השתוקקנו אליו מגיע דווקא ממנגנון מתכתי מנוכר, שמעמיד כל אחד מאיתנו מאחורי מסך. מצמרר לחשוב שהמין האנושי חייב לוותר על מרותו כדי לזכות בחיים וירטואליים חדשים. להמיר את שלל ערכיו בשני ערכים בינאריים. לבנות חברה חדשה ואלקטרונית, שתציב על דגלה ססמה חדשה. אתם כבר מכירים אותה. זה A גדולה, a קטנה, אחד עד שש.