בעודי נוסע על האופניים באחד הרחובות השקטים והיפים של תל אביב, עיני צדה את שלט הדפוס הקטן שהודבק על קיר השיש של בית הכנסת. שלט פשוט, ריבועי, מדוייק - "זמני אמירות סליחות". ואחרי הכותרת המודגשת, עוד הספקתי לראות רשימת מספרים ואותיות בטרם התקדמתי בשביל, להמשך הדרך והיום. המחשבות הראשונות שפשטו בי היו נעימות. ראש השנה מתקרב, והחג הזה הוא כולו טוב. לא עוד טקס שנועד לפטם אותנו כי בעבר נכשלו אוייבינו מלהשמידנו, כי אם ציון מתוק מדבש של ראשית חדשה, סעודה משפחתית לבנה, מנהג תמים. ובצידו, ימים טובים ונוראיים, שמזככים את הנפש ומרוממים את הלב. וכל זה, בתפילה מרגשת, באחדות מלהיבה, בין יסודות של מסורת, תרבות ומשפחה.
אבל אחרי כמה מטרים אני כמעט ומחליק עם האופניים לכביש כשאני מתמלא כעס ואכזבה. מה זאת אומרת זמני אמירת סליחות? האין אמירת סליחות מעשה אינטימי ופרטי - בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו? האם אני באמת זקוק לאכוונה חיצונית כדי לדעת מתי עליי לבקש סליחה? האם עליי לקבל רשות ממישהו או ממשהו כדי להתנצל? פתאום הסביבה המלכדת ומחממת הלב הזו נראית לי כמו סד מלחיץ וכופה. אני לא מבין מי קיבל את הסמכות לקבוע לי לוח זמנים כל כך רגיש ופרטי.
ובעצם, מחשבה שלישית מתגלגלת לי דרך הכידון, כל זמן הוא עיתוי טוב לאמירת סליחה. אנחנו לא ממש צריכים סימן מיוחד, אלא יכולים לנצל כל רגע: לאמר סליחה לחברים, להתנצל בפני אהובים, להביע צער בפני עצמינו. על כל הדברים הרעים שחשבנו על עצמינו, על כל הרעלים שהכנסנו לפה, על כל הלחצים המיותרים שהזרקנו לנימים, על כל המריבות המיותרות, על הלילות חסרי השינה, ועל ההזדמנויות שהוחמצו. רק על השטויות שעשינו אסור להתנצל. הן הוכחה לזה שלא שכחנו שאנחנו ילדים. ועל זה, אם כבר, צריך להודות.
שמע - אם אמנם חטאנו לפניך, רחם עלינו. קורא הדורות, שומע תפילות, רוכב ערבות, נורא תהילות - תן לנו לקבוע בעצמינו זמני תפילות וסליחות. ושמור בידינו גם זכות מחילות. זה אנחנו שצריכים לחיות בעולם הזה, בתוך עצמינו. כל הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה