האמת שתכננתי היטב את הפוסט הזה. חשבתי, קראתי, דיברתי עליו עם חברים, הכנתי ראשי פרקים ונקודות מרכזיות. משתדל לעמוד בציפיות, לא לבוא בלתי מתוכנן לכתיבה, לוודא שאני אומר דברים מחדשים, מרעננים. אבל שניות לפני שהתיישבתי לכתוב ידיעה מטרידה במיוחד גנבה לי את תשומת הלב וחתכה את חוטי התכנון והמחשבה. אלמוני השחית הערב את האנדרטה לזכר יצחק רבין בתל אביב, אומרת ידיעה צדדית מתחלפת. הוא ריסס עליה בגרפיטי, אך אל דאגה - נתפס בידי כוחות הבטחון. הוא אמנם קרא לשחרורו של הרוצח יגאל עמיר, אך לא מדובר פה במעין עבריין ונדליסט סהרורי. הוא בכלל פעיל פוליטי בעלת מודעות חברתית עמוקה. אנחנו למדים זאת משתי המילים הנוספות שליוו את מסריו: "תג מחיר".
מאז ומתמיד האמנתי שהטיפול האמיתי והשורשי באלימות ופשע לא צריכה להיות מוטלת על כתפי רשויות החוק באופן בלעדי. הן יכולות לטפל נקודתית בעבריין או שניים, לעשות כמיטב יכולתן להגיע לזירת אירוע בזמן סביר. אבל לעולם תהיה קצרה ידיהם מלטפל בנורמה, לחסל את התופעה העמוקה. המשימה הזו מוטלת דוממת ומדממת לפתחו של הרוב האדיש, קהל הצופים האילמים למול הטרגדיות הרובצות בחברת התאטרון הזו. כל עוד אנחנו משלימים עם הנעשה לידינו, ממשיכים לנסוע ומתעלמים מהאלימות בכביש, נמנעים מלהפריד בין שני צעירים מתקוטטים, מעלימים עין מהורים המכים את ילדיהם, בוהים בכיוון אחר כשעולל מקומם נעשה בחצר האחורית שלנו - כל עוד שכך, אין לנו שום תקנה ושום עתיד. במובנים רבים, השתיקה הזו מאפשרת לעבריינים להשחית לא רק אנדרטאות אלא גם אותנו, את הנפש והמצפון הקולקטיביים שלנו, ואת הסיכוי שעוד נותר לנו שעוד יהיה בסוף בסדר.
זה הרי לגמרי לא קשור לדעות פוליטיות. שאת הנפש שלי מהצתת המסגד לפני ימים אחדים חצתה גבולות של מותר ואסור, ונגעה באמת לנימי הנפש. באיזו זכות, שאלתי את עצמי, מגיע אותו פושע נתאב ועשה מעשה בשמי? מי שם בידו את הסמכות לעשות מעשה כה מכוער, מיותר וטפשי בשמי ובשם חבריי? בל נתבלבל - כל עוד שהיד המציתה נותרה אלמונית (ובמידה רבה גם אחרי שתיחשף זהותה) - האחריות והאשמה הרי רובצת על כולנו. כך זה נתפש בעיני יריבנו וחברינו, ואולי במידה רבה של צדק. עשבים שוטים גדלים בחופשיות רק בגינתם של המזניחים. כשהם עולים ומתחילים לטפס על קירות הבית, הופכים המזניחים למוזנחים בעצמם, והמבוכה דבקה בהם ומחלחלת דרך כל סדק בקיר.
יש כל כך הרבה מה לעשות, וזה כל כך מסובך. אבל כל מסע ארוך מתחיל בשלב אחד קצר והכרחי. אנחנו חייבים לעשות כל יום את מלוא המאמצים כדי להוקיע את האנשים האלה ולהבהיר לכולם - לעצמינו ולעולם - שנחלתם לא אצלינו. הם לא אחינו, הם לא שכנינו, הם לא בנינו. הם בני עוולה המערערים על עצם האנושיות שלנו, ומכאן שהנזק שהם מסבים גדול יותר מכל מלחמה, מכל אובדן. כל גינוי רפה מדי של מעשיהם משרת אותם; כל שימוש בביטוי "תג מחיר" מחזק אותם; כל כותרת משנה קטנה של מעשיהם מחליש אותנו - את הרוב האמיתי, האנושי. לא מדובר בבני נוער משולהבים או במיעוט סהרורי. זה אנחנו, זו החברה שלנו, זה באמת מי שהפכנו להיות.
תופעה מוכרת וידועה היא בעולם הטבע - כשהשדה מתמלא עשבים שוטים, למרעה כבר אין מה לאכול. במהרה יתמלא האחו בעוד ועוד פרות קדושות ושחוטות. בהדרגה, יהפכו הכבשים השחורות לרוב, ולא יוותרו עוד בין הגדרות שיות תמימים. ובחלקת האלוהים הקטנה הזו, לא יצמח עוד שום דבר. רק הרס וחורבן, אדמה חרוכה, שנאת חינם. יושמד הבית השלישי עוד טרם שהוקם, וגם ולחורבותיו לא יאותרו עוד צלמי אנוש. רק פתקים לבנים פזורים, עשרות תגים קטנים. ובכל אחד מהם מחיר נקוב שונה. וכל כולם גבוהים מאוד, גבוהים מדי, יקרים מנשוא. וכולנו נשלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה