קבוצת ילדים עומדת על במה מאולתרת ברחבת דשא ובטון, עמודי מקרופונים מחלידים מולם. טקס יום הזכרון בתנועת הנוער, כיתה י"ב. רוב הפלאפונים על רטט, קולות שבורים מהדהדים, דקת דומייה. השיא, כמו בכל טקס, דווקא בשירים. ציפייה בקהל לגלות מה יבוצע השנה ועל ידי מי. שתיים ניגשות לקדמת הבמה עם ארשת חודרנית, על סף המאשימה, ונותנות קולן: "אם תלך, מי יחבק אותי ככה", הן שואלות, ואנחנו נדרשים לדמיין את האלמנות הבוכיות יושבות לבדן בעמדת השכול, מפללות בשפתיהן את התהייה הזו, ודרכן מסמלות את מחיר האובדן הלאומי כולו. אבל זה פשוט לא עובד. השיר יפה, נוגע ללב, אבל הקשר בינו לבין יום הזיכרון מקרי בהחלט. זה שיר שמדבר על פרידה של בני זוג, ועל געגועים לקשר רומנטי חולף. הסיבה לבחירתו איננה פרוזאית - המוזיקה עצובה באופן מספק. עם המילים אפשר לשחק, כל עוד המנגינה נוגעת ללב. יתרה מזאת, מי שבחר במרגול לשיר את "עץ ירוק מפלסטיק" בטקס יום הזיכרון האחרון בכיכר רבין הוכיח לכולנו שאפילו לא חייבים להתייחס לטקסט. תנו לנו רק מבט נוגה, צלילים בסולם כואב, והדמעות יזלגו. חסר לכם שלא, רומז המבט של מרגול.
"כולם דיברו סביבי בחופה", היא מספרת, ואני לא מופתע. כי הרי גם בחתונות האחרונות שאני נכחתי בהן, הבחנתי שבניגוד לעבר החופה כבר אינה מהווה את מוקד הערב. בחלק מהחתונות מקבץ קרובי משפחה וחברים הצטופפו ליד מאהל הבד, בעוד רוב האורחים ניסו לגייס כוסית אחרונה של משקה לפני סגירת הפאב או השלימו פערים עם חברים שהושבו בשולחנות רחוקים. הטקס המרגש הזה של החלפת שבועות וטבעות ושבע ברכות הוא תוספת לוואי חביבה להפקה מורכבת ומסובכת בהרבה, הנמדדת באיכות האוכל, סגנון השמלה ועליצות הריקודים. אנחנו לא ממש מקשיבים לתסריט החופה כי הוא לא מעניין אותנו, ולכל היותר משני לסיפור האמיתי. בבוקר שלמחרת, נקטלג את האירוע לפי פרמטרים שטחיים, ונשווה בין החתונה של אמש לחתונה של החודש שעבר. אנחנו לא באמת צריכים להתאמץ לזכור מה אמרו זה לזו בני הזוג. את מה שחשוב לזכור מהחתונה הצמדנו באותו ערב לדלת המקרר.
חלון הראווה של סטמצקי לא הותיר לי ברירה - מבצע מיוחד: 1+2. על כל ספר שתקנו, תקבלו שניים נוספים במתנה. כנהוג ברשת הארורה הזו, האותיות הגדולות החביאו מאחוריהן פרטים קטנים אך חשובים, שלימדו כי המבצע תקף רק לספרים מסויימים שהונחו על שתי במות במרכז החנות. כדי לחסוך לכם טרחה אגלה לכם את הסוף - לא היה שם (כמעט) שום דבר איכותי במיוחד. תכסיס נוסף שנועד להזמין אותנו פנימה כדי שנקנה ספרים שאנחנו לא זקוקים להם, ובמקרה הטוב יותר נרכוש על הדרך דיסק חדש או ספר מחוץ למבצע. אכזבתי הביאה אותי לפאתי החנות, אל מדף השירה. החזקתי בידי את ספרה של אחת המשוררות החביבות עליי. "אני לא מבין למה חוברת כל כך דקה עולה כל כך הרבה כסף", אני שואל את המוכרת. "יש כאן 10 שירים וזה עולה יותר מ-80 שקלים!". היא לא מתבלבלת ומשיבה לי מייד: "דווקא אתה אמור לדעת שעל איכות צריך לשלם", עונה בלי בושה, "וחוץ מזה - מי אמר לך לבוא לסטמצקי?".
פעם נהגנו לזלזל בדוגמגישות - שמשתמשות בחיצוניות שלהם כדי לפלס דרכן לעולמות תוכן רדודים. היום הפך העולם כולו לדוגמגישה, שאחרי שהדימוי שלה בולע בשנייה אחת את שאריות התוכן שלה, הוא הולך לשירותים ומקיא. ואנחנו, בעקבותיו, אוהבים שירים שנשמעים לנו עצובים, מדברים בחופות, וקונים בסטמצקי.
הבלוג הזה לבן, עיצובו פשוט. גם כשאעדכן את סגנונו, אקפיד על המאפיינים האלה. המוקד כאן הוא הטקסט, מוצג בגופן קטן ובצפיפות, והשחקנים הראשיים הם הרעיונות. אני מביט על המילים האלה, חלקן מוזרמות דרך דפי פייסבוק עמוסים וצבעוניים, וחש צורך עז להתחייב: לעולם לא אחייך יותר בתמונות. אם תקלוט אותי העדשה ברגעים נדירים של שמחה, אברך על התיעוד. אך לעולם לא אמתח שפתיים ואחשוף שיניים כשרוחי במקום אחר. תקוותי היא שבכל תמונה יתועד בצורה המדוייקת ביותר הלך רוחי כפי שנשקף בפניי. שאלו יהיו רסיסי הזיכרון שיונצחו באלבומים. כשאביט בהם, וודאי אתאכזב מדכדוך המבט, אבל אדע - כי שלי הוא. ושלא עשיתי דבר וחצי דבר כדי לטשטש את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
"כולם דיברו סביבי בחופה", היא מספרת, ואני לא מופתע. כי הרי גם בחתונות האחרונות שאני נכחתי בהן, הבחנתי שבניגוד לעבר החופה כבר אינה מהווה את מוקד הערב. בחלק מהחתונות מקבץ קרובי משפחה וחברים הצטופפו ליד מאהל הבד, בעוד רוב האורחים ניסו לגייס כוסית אחרונה של משקה לפני סגירת הפאב או השלימו פערים עם חברים שהושבו בשולחנות רחוקים. הטקס המרגש הזה של החלפת שבועות וטבעות ושבע ברכות הוא תוספת לוואי חביבה להפקה מורכבת ומסובכת בהרבה, הנמדדת באיכות האוכל, סגנון השמלה ועליצות הריקודים. אנחנו לא ממש מקשיבים לתסריט החופה כי הוא לא מעניין אותנו, ולכל היותר משני לסיפור האמיתי. בבוקר שלמחרת, נקטלג את האירוע לפי פרמטרים שטחיים, ונשווה בין החתונה של אמש לחתונה של החודש שעבר. אנחנו לא באמת צריכים להתאמץ לזכור מה אמרו זה לזו בני הזוג. את מה שחשוב לזכור מהחתונה הצמדנו באותו ערב לדלת המקרר.
חלון הראווה של סטמצקי לא הותיר לי ברירה - מבצע מיוחד: 1+2. על כל ספר שתקנו, תקבלו שניים נוספים במתנה. כנהוג ברשת הארורה הזו, האותיות הגדולות החביאו מאחוריהן פרטים קטנים אך חשובים, שלימדו כי המבצע תקף רק לספרים מסויימים שהונחו על שתי במות במרכז החנות. כדי לחסוך לכם טרחה אגלה לכם את הסוף - לא היה שם (כמעט) שום דבר איכותי במיוחד. תכסיס נוסף שנועד להזמין אותנו פנימה כדי שנקנה ספרים שאנחנו לא זקוקים להם, ובמקרה הטוב יותר נרכוש על הדרך דיסק חדש או ספר מחוץ למבצע. אכזבתי הביאה אותי לפאתי החנות, אל מדף השירה. החזקתי בידי את ספרה של אחת המשוררות החביבות עליי. "אני לא מבין למה חוברת כל כך דקה עולה כל כך הרבה כסף", אני שואל את המוכרת. "יש כאן 10 שירים וזה עולה יותר מ-80 שקלים!". היא לא מתבלבלת ומשיבה לי מייד: "דווקא אתה אמור לדעת שעל איכות צריך לשלם", עונה בלי בושה, "וחוץ מזה - מי אמר לך לבוא לסטמצקי?".
פעם נהגנו לזלזל בדוגמגישות - שמשתמשות בחיצוניות שלהם כדי לפלס דרכן לעולמות תוכן רדודים. היום הפך העולם כולו לדוגמגישה, שאחרי שהדימוי שלה בולע בשנייה אחת את שאריות התוכן שלה, הוא הולך לשירותים ומקיא. ואנחנו, בעקבותיו, אוהבים שירים שנשמעים לנו עצובים, מדברים בחופות, וקונים בסטמצקי.
הבלוג הזה לבן, עיצובו פשוט. גם כשאעדכן את סגנונו, אקפיד על המאפיינים האלה. המוקד כאן הוא הטקסט, מוצג בגופן קטן ובצפיפות, והשחקנים הראשיים הם הרעיונות. אני מביט על המילים האלה, חלקן מוזרמות דרך דפי פייסבוק עמוסים וצבעוניים, וחש צורך עז להתחייב: לעולם לא אחייך יותר בתמונות. אם תקלוט אותי העדשה ברגעים נדירים של שמחה, אברך על התיעוד. אך לעולם לא אמתח שפתיים ואחשוף שיניים כשרוחי במקום אחר. תקוותי היא שבכל תמונה יתועד בצורה המדוייקת ביותר הלך רוחי כפי שנשקף בפניי. שאלו יהיו רסיסי הזיכרון שיונצחו באלבומים. כשאביט בהם, וודאי אתאכזב מדכדוך המבט, אבל אדע - כי שלי הוא. ושלא עשיתי דבר וחצי דבר כדי לטשטש את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה