כוכב אחר

מול הדירה של ההורים שלי, במקום בו גדלתי, מתגורר עדיין שכן בעל מקצוע מוזר ונדיר מאוד. שאול הוא מבקר קולנוע, מהסוג הישן והנכחד, שקירות ביתו עמוסי קלטות וידאו מכוסות אבק, וידיעותיו מפליגות מימיו האילמים של צ'רלי צ'פלין ועד בליל השנינות של וודי אלן. אינציקלופדיה מהלכת של קולנוע, אינדקס אנושי של במאים, שחקנים וסגנונות צילום. בילדותי, היה שאול מחלק לנו מדי פעם כרטיסים להצגות בכורה של סרטים חדשים. אני זוכר את ההתרגשות שליוותה אותנו כאשר היינו מזהים מבקר קולנוע כזה או אחר שהגיע גם הוא לבכורה. הם תמיד קיבלו מקומות טובים מאוד, כדי שיטיבו להתרשם מהסרט ובתקווה יחוו עליו דעה מלומדת ומנומקת. בציבור הרחב נחלקו האנשים בין מבקרי הקולנוע שאת דעתם החשיבו. אם מבקר מסויים היה נותן ציון גבוה במיוחד לסרט, ארבעה או אפילו חמישה כוכבים, כל קהל סוגדיו היה מסתער אל אולמות הקולנוע. חושי הטעם המחודדים של המבקרים האלה הכתיבו סדרי עולם, והכריעו הצלחות ומפלות של סרטים. השפעה רבה נודעה להם - נודעה בזכרונות ילדותי, ואינה נודעת כיום. את הדירוג של מבקרי הקולנוע מחליפים היום דירוגים אחרים, מרובים ומגוונים יותר. ציון הכוכבים של הסרטים ניתן היום, למרבה ההפתעה, על ידי הצופים עצמם. כשניסיתי לבחור השבוע לאיזה סרט ללכת, הצצתי בין היתר על הדירוג שנתנו לו מסביב לעולם, ומהו "ממוצע הכוכבים" שזכה לו הסרט בשבוע החולף. המשמעות היא אדירה - לא עוד מבקר בודד כי אם ים של מבקרים, לא עוד אנינות טעם כי אם מסה של דעות, שהממוצע של סכימתן אמור לספק מגמה שתהיה הקרובה ביותר ל"טעם הקהל". השיטה החדשה מצמצמת את היכולת שלי לטעות, להתאכזב מ"סרט מופת" המתגלה כשעמומון פואטי. אם כולם אהבו, סביר שגם אני אמצא עצמי נלהב. גם אני הרי חלק מהביחד הקולקטיבי הזה, ולכל היותר אוסיף דירוג משל עצמי אחרי הצפייה כדי להשפיע ולו במעט על הממוצע המתעדכן.

 המשמעות של השינוי הזה היא מרחיקת לכת, ולא תמיד מובנת עד תומה. בסיכומו של דבר, אנחנו נעים מהחתירה לאיכות אל עבר ההישענות על הכמות. מבכרים להתנחם בזרועות ההמונים על פני שמירת אמונים ל"מומחי תוכן" או למכתיבי תרבות בלעדיים. זה לא שמבקרי הקולנוע האלה נעלמו לחלוטין מהנוף שלנו, שמותיהם עדיין מופיעים פה ושם בפרסומות לסרטים חדשים. אבל ההבנה הרווחת היא שהם משפיעים הרבה פחות, הם מייצגים קול בודד מתוך מכלול של דעות, לעיתים אף בגוונים אליטיסטיים ומיושנים, בעוד בעלי הדעה הם המוני המאה - הכמות כבר מזמן מנצחת. זה בדיוק אותו הלקח שכבר למדו מזמן ברשת סטארבקס במנהטן, שבמקום לשפר את ארומת הקפה פשוט פיזרה סניפים בכל בלוק רחובות. גם אם בא לך קפה אחר כרגע, אתה בדיוק ליד הסניף שלנו כרגע, לא תיכנס? זה גם בדיוק האפקט שיגרום לי לרוץ במרוץ ההמוני הצפוי בתל אביב בראשית נובמבר. אני יכול לרוץ בעצמי בפארק הירקון, אבל משהו בהמוניות הזו משדר עוצמה וחיוניות. זה או להיות שם, או לאבד משהו מהקיום שלי. 

מגמת דירוג הסרטים היא ביטוי לתופעה רחבה עוד יותר - נדמה ש"הנראות" של המעשים שלנו הופך בהדרגה לחשוב מאוד, לחשוב מדי. הצורך שלנו לספר לכולם מה ראינו ומה עשינו גובר לפעמים על החוויה עצמה, ומעקר למעשה את הרגע המזוקק של ההווייה מרגש ומהות. הבנתי את זה במלוא העוצמה כשראיתי את כמות האייפונים שהושטו מעלה בצפירת יום הזיכרון האחרונה בתל אביב. לאנשים זה כבר לא מספיק לעמוד ולהתייחד עם הנופלים. הם רוצים שתתייחדו איתם, כולכם, בשידור חי, שנזיל בצוותא דמעה וירטואלית. מאה אלף כאלה יגרמו למנכ"ל פייסבוק לתרום אלפיה לאגודה למען החייל. זה לפחות עוד 4 אייפונים לכוחות הלוחמים.

התופעה החדשה מניחה בידי ההמונים את השליטה בכוכבים, ונתפשת לרוב כהתפתחות מבורכת ורצוייה. היא מייצרת פלורליזם רחב יותר ומעקרת את דיקטטורת המידע שהייתה נחלתם של "מומחים" מעטים, נוטפי יוהרה וחשיבות עצמית. בה בעת, אותה תופעה עצמה עלולה לכרסם בערך הקולקטיביות, לפגוע אנושות בממסד, בנורמות המשותפות, ביציבות המארג החברתי והמדינתי. ככל שידרוך כל אחד את כוכבו שלו, אנחנו עשויים למצוא עצמינו מפורדים לחלוטין, ללא היגיון מקשר, וללא עוגנים ומצפונים שינחו אותנו גם בלילה חשוך, נטול מאורות.

ברור שהאחריות לטיפול בתרחיש המסוכן הזה נופלת גם בחובה של המדינה - אם תמשיך להגביל את יכולת הנישואים של אזרחיה, קניוק לא יהיה האתאיסט האחרון. אם לא תפעל למען דיור ומזון נגישים יותר, יהפכו ההפגנות לנחושות ולאלימות יותר. מי שהסתובב אתמול בלילה בשדרות רוטשילד, פגש בקבוצת סהרורים שרקדו לצלילי טראנס ונראו כמייצגים נאמנים של "רוח העיר". אבל מבט נוסף לעברם חשף פרט מעניין - רבים מהם ישבו בשדרה עם מחשבים ניידים וניהלו שיחות צ'אט ארוכות עם חבריהם ברחבי העולם - בטיים סקוור, בוושינגטון, בשיקגו, בפריס וברומא. המחאה החברתית היא כבר מזמן לא נישה מזרח-תיכונית, כי אם תופעה עולמית, חוצת גבולות ואוקיינוסים, שוטפת רחובות, ארגונים וממשלות. אנשים שאף אחד לא שילם להם ואיש לא פקד עליהם - זורמים ברחבי העולם משולהבים על ידי דחף פנימי שקורא להם לשנות. שום סכר לא יבלום את הזרם הזה, שיודע כבר לדלג מעל תרבויות ושפות. האנשים האלה לא יחכו לשום מבקר שידרג אותם. הם כבר יודעים להציג בעצמם את הביקורת שלהם, ומוכנים גם להקריב הרבה בשביל לתקן.

אנחנו עדים ללידתו של כוכב אחר לנגד עינינו, ולראשונה נדמה שהבעלות עליו היא משותפת, רחבה ומגוונת. הבעלים החדשים רוצים להיראות ולהישמע, להפגין נוכחות, לייצר סדר יום ולהשפיע. על האוויר שהם נושמים, על המסים שהם משלמים, על סביבת המחייה של הילדים שלהם. אלא שחוקי הפיזיקה מכתיבים שלא ייתכן כוכב לכת בשמיים ללא מרכזי כובד משמעותיים, ליבה חזקה דייה שתצליח ללכד את כל האוויר הזה לנקודה אחת, שתאפשר לכל אחד למשוך לכיוון אחר אבל למכלול כולו לנוע יחד. נדמה שנדרשת פה עכשיו אחריות משותפת של הממסד ושל ההמונים - מלמעלה ומלמטה - לתת ביטוי למגמות החדשות באופן שלא ימוטטו את המסגרות. לייצר תבניות גמישות יותר, אלסטיות ודינאמיות, שיצליחו להכיל את כולם מבלי לחנוק. שיעודדו דרכי ביטוי חדשות, רעיונות חדשים, אידיאולוגיות אחרות, אמונות ואהבות, ויכילו את כולן במערכת מבינה וחכמה. בסופו של יום, זה באמת מערכה שתגדיר מחדש את צביון המדינה החדשה, את פני הכוכב. זה הזמן לחשוב על כנס מבקרי הקולנוע החדש. רק כך זה יכול לעבוד, כדי שכולם יצאו מרוצים מהסרט.