הוא הביט בה במבט
מהורהר, מרוחק, ועם זאת מלא בטחון ואמפתיה.
היא נראתה טרודה,
כמעט מבועתת. שנאה כל רגע מזה.
היא ניסה לחייך,
וייעץ לה להירגע.
היא התרווחה בזהירות
בכסא הצונן.
כששלף את הפנס הקטן
היא פערה את פיה. והוא החל להאיר לה לבפנים. וזה הרגיש לה כמו האור בקצה המנהרה,
שחודר אליה ומנסה למלא אותה, להציף לה את כל החללים.
זה נמשך כמה שניות,
ואחר כך עוד כמה שתיקות והחלפת מבטים. ספק אנחה, ספק שיעול, והבשורה הבלתי נמנעת.
"אני יודע בדיוק
מה זה".
היא עצמה עיניים,
מכינה עצמה לגזר הדין.
"זה הבינה. כמו
להרבה אנשים בגילך".
"בינה?",
ניסתה למחוק את הסיטואציה בשאלה רטורית.
"כן. בסך הכל
בינה".
"מה לא בסדר עם
הבינה שלי?", תיחקרה.
"הבינה שלך בסדר
גמור. היא פשוט יושבת כרגע על העצב".
"אתה
בטוח?", בחנה מקצועיותו ונחישותו.
"לגמרי. ראיתי
מליון מקרים כאלה. העצב חשוב והבינה מתפרצת. קורה לטובים ביותר", ניסה כנראה
להרגיז.
"אז מה
עושים?"
"מה אפשר
לעשות.. עוקרים!"
"עוקרים את
מה?"
"את הבינה. אין
ברירה. אחרת זה ימשיך לכאוב".
"ואין פתרון
אחר?"
"שום פתרון. זה
כבר צומח ויוצא. צריכים לעקור"
היא שותקת. ולראשונה
גם סוגרת את הפה.
"אבל הבשורות
הטובות הן", הוא מרעיף עליה אופטימיות מזוייפת, "שאפשר לעשות את זה
במקום".
"כלומר...
עכשיו?"
"ממש כאן
ועכשיו".
עשתה עצמה מתלבטת
לכמה שניות וסיפרה לו את כל שעל ליבה: "לא"
"מה זאת אומרת
לא?"
"לא. לא
מוכנה"
"אבל את לא
מבינה, זה הנוהל הרגיל!"
"לא אכפת לי
מנהלים, אני לא מסכימה"
"אז מה
תעשי?"
"אני רוצה שזה
יישאר ככה"
"ככה? במצב הזה?
אבל זה מסוכן!"
"לא אכפת
לי"
"את לא מבינה! המצב
הזה רקוב מהשורש!"
"אני מבינה,
ואני רוצה שזה יישאר ככה"
"אבל למה? את
יכולה להסביר? אם את מפחדת אני יכול להבטיח לך שהסיפור נעשה בהרדמה גמורה. את לא
תרגישי דבר. להפך, אני מבטיח לך אדישות גמורה גם לפני וגם אחרי"
"אני לא מפחדת.
להפך".
"אבל אמרת שזה
כואב לך!"
"נכון, זה כואב ומציק.
כבר תקופה ארוכה".
הוא נאנח בייאוש
וחיכה להסבר שירגיע אותו. היא לא איכזבה.
"תבין",
היא אמרה ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם הגניבה חיוך קטן, "אני אוהבת שהבינה שלי
יושבת על העצב. זה מוצא חן בעיניי. זה מרגיש לי נכון. יש כאלה שהבינה שלהם יושבת
על סיפוק עצמי, או שאיפות גדולות, אבל אני מאוד מרוצה מהמיקום הזה. דווקא מהכאב
הזה אני מרגיש שאני מתפתחת, שאני זוכרת מה המחיר, שאני נלחמת. מכאן אני מבינה באמת
את הערך האמיתי של החיים שלי, את האחריות המוטלת עליי לממש אותם. רק מכאן".
כל כך הרבה שנות
לימוד, ואף לא מילה אחת בפיו.
"גם אם המחשבה
הזו תוביל בסוף להחלטה בלי שיניים", היא נשבעה לעצמה, "אני שלמה
איתה". אמרה, נעמדה, אספה את עצמה ואת חפציה, מלמלה להתראות עם העיניים
ויצאה.
מעולם לא הרגישה
נבונה כל כך. כמה שזה כואב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה