כבר הרבה זמן שאני רוצה לספר על המפגש שלי איתה, ולא בטוח איך. סתם מפגש, לא משהו שזוכרים, לא "אירוע" כמו שנהוג לכנות בשפה הצה"לית. נסעתי באופניים מהר מדי, ביום חם מדי, ובלי יותר מדי תשומת לב. היא חצתה את הכביש במעבר חצייה - כבר ניתן היה להבין שהיא לא ממש מכאן. אני האצתי, היא קפאה. נתקענו. באמת שלא קרה שום דבר, כמו שאמרתי - "לא-אירוע". אבל יכול להיות שכאב לה. המשכתי עוד כמה מטרים, והסתובבתי, חצי כועס על שהעזה לבלום אותי וחצי בוחן לבדוק אם צריך להתנצל או להציע עזרה. ואז ראיתי מי הקורבן שלי - נמוכה, כהת עור, ובעיקר שקטה. על אף שזה קרה כבר לפני כמה שבועות, אני זוכר עדיין את החיוך המבוייש. ואני, קופא לכמה שניות ופשוט מביט בה, בחוסר נימוס או ברגע של הלם קל. מביט, חצי הנהון של הסכמה, וממשיך לפדל. לא קרה שם הרבה, ובטח שלא הבעת התנצלות או חרטה. מאף אחד מהצדדים. מה עבר לי בראש? מן הסתם הנחת היסוד שממילא אין מה להתנצל כי אולי היא לא תבין, ואולי היא בכלל לא שמה לב שנתקעתי בה. ובכל מקרה, היא הרי לא ממש מכאן, ואולי במקומות שמהם היא מגיעה זה בכלל נהוג כך להתקע אחד בשני, והם לא עושים סיפור כזה גדול. היא בסך הכל הגיעה לכאן לעבוד, אז מה יש? בסך הכל חישלתי אותה. פעם הבאה שאיזה אופנוען כמעט ויידרוס את הקשישה שהיא דוחפת ברחובות העיר, היא כבר תדע שהיא צריכה להיזהר. לבלוע רוק ושאריות כבוד - ולהמשיך ללכת. לקחו לי רק עוד כמה דקות של פידול כדי להבין כמה עלובה המחשבה הזו, כמה לא הגיוני. הרי באחרונה אמרתי כמה אני בעד יחס הוגן לאנשים האלה, תמכתי בכל צעד שנועד לסייע ולעזור להם, לתת להם את הכבוד שהם ראויים לו מתוקף היותם בני אנוש. ואילו כשזה נוגע אליי? האם יכול להיות שמרוב כל המודעות האנושית הזו, יש אנשים בסביבתי שאני פשוט לא רואה?
אני יכול לחשוב לפחות על שניים כאלה, שהטענה שאני לא רואה אותם עשוייה אפילו להפתיע. כי הרי מבחינתי, ואולי אני לא באמת היחיד, מקומם של ההורים הוא בעיקר מאחורי הקלעים. הם חברת ההפקה שמנהלת את משדר הריאליטי שאני חי בו. אחרי שפיתחו את הרעיון ויצרו את התנאים לתחילת ההפקה, הם מוסיפים לעמול שם כדי לוודא שכל האביזרים מגיעים לשידור בזמן, שיש תקציב לספיישלים מיוחדים, ושתינתן תמיכה לוגיסטית מלאה אל מול קשיים בלתי צפויים. אבל חוץ ממילות תודה וקרדיטים ב"סוף עונה" ויציאה לפגרות, עד כמה האנשים האלה זוכים לכבוד המגיע להם בשגרה? עד כמה אני משכיל להוקיר את תרומתם גם ברגעים האפורים והבלתי מיוחדים? גם אנשי הפקה צריכים לקבל מילה טובה, ולא רק בימי הולדת ובחגים. המתנות הכי יפות ומרגשות הן אלה הניתנות ללא סיבה ומועד, פשוט כך באמצע היום, באמצע החיים. במיוחד אם מדובר באנשים שהכי ראויים בעולם למילה הטובה שלי, לא משנה מתי, איך ולמה.
בניגוד לנדמה לפעמים, העיניים שלנו לא באמת משמשות כצינור השקפה אובייקטיבי לעולם החיצון. הן מכוונות משימה, מודרכות. פנסים חדים שיש מי שמכוון ומסנכרן אותם, ומציב את קרן האור שלהם בדיוק בנקודה הרצוייה. ככאלה, הם משקפים בפנינו תמיד את העולם כפי שאנחנו רוצים, מוכנים ויכולים לראות אותו. כמותם, גם יתר החושים. אנחנו לא תמיד מריחים את המסגד השרוף או את העשבים השוטים ששוב מציתים אש בשדות שכנים. אנחנו עשויים לשמוע על המצוקות מרחוק, אבל לא ממהרים למשש אותן. נדמה לפעמים שככל שיש לנו יותר חושים, אנחנו דווקא נאטמים יותר. חונקים את עצמינו בחשביות עצמית ובצרכים מבויימים, ומשקיעים לא מעט זמן ומשאבים בביצור חומות המגן שלנו ששומרות עלינו רגועים. הרבה יותר נוח לרכב כך על האופניים, עם אייפוד טחוב עמוק, כשהרחובות הופכים לסרט. בעיקר כי בסרט הזה, אנחנו תמיד הגיבורים הראשיים, וכל היתר - יבוא, יגיח, יחלוף.
אנחנו חיים במחילות ארורות. ובניגוד לצפוי, הן אינן דחוקות או צפופות, ויש בהן נוחות מפתיעה, נעימות ממכרת. הכוך הנעים והחמים שלנו מייתר את הצורך להרים ראש מעבר לחומות העצמי, להיזכר שיש סיבה ליחד. שם בחוץ, במקומות שבהם הערבות ההדדית יכולה להתקיים מעבר לסיסמה שחוקה, הרבה יותר מפחיד. אבל זה גם המקום היחיד שכדאי ונכון לחיות בו. כי למרות כל ההגנה שמציעה המחילה, היא עודנה חשוכה - ואינה מאפשרת לראות את האור האמיתי. זה של הנתינה והאכפתיות, שבאות ממוסר וערכים וכבוד. גם אם לא צמים, אפשר לנצל את יום כיפור כדי להיזכר בדברים האלה, להחזיר את תעודת הקיום לאנשים השקופים שהתנגשנו בהם השנה, להאט את קצב הרכיבה ולהזכיר קודם כל לעצמינו בשביל מה ועבור מה. ועל הדרך, גם לעשות איזה מעשה טוב, שהרווח ממנו ישרת את כולם - גם אותנו. זו המשמעות האמיתית של המועד הזה עבורי. זוהי הדרך היחידה בעיניי לצאת מהמחילות, ואולי בהמשך גם לזכות בהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה