כמו בסרטים דוקומנטרים רבים, גם הפעם הסצנה האחרונה היא שהותירה את הרושם החד והחזק ביותר על הצופים. אולי זה רק אני, אבל נדמה לי שהצלחתי לזהות בה את מהותו של הסרט כולו. אם ובנה, שניהם כבר מבוגרים, מסיירים בין שורות קברים ועצים חשוכים בבית קברות נטוש על אדמת גרמניה. הם מסותבבים בין הסמטאות הקטנות, בין שיירי הבטון, תרים אחר הקבר של סבא שלה, סבא-רבא שלו. הם היו פעם משפחה מבוססת בגרמניה, כך מספרים זכרונות רחוקים. זה היה לפני שנעשה כאן בלגאן, שעוד היה אפשר וכדאי להתבסס כאן. ועכשיו - נותר כאן רק קבר. שהיקים האלה יימח שמם תיעדו היטב, ומסרו להם את מיקומו המדוייק. אבל למרות כל הרישומים וההבטחות, הם עומדים מול שיחים אלימים שטורפים את הקרקע ומתקשים למצוא. וכאילו כדי להרגיז במיוחד, גשם זלעפות מתחיל לרדת, מקשה עוד יותר על החיפושים, ובמידה רבה גם ממאיס אותם. אני יושב באולם הממוזג והיבש ומסתכל עליהם פותחים מטריות, ומתמקד בעיקר בפרצופים שלהם. וביתר שאת, בפערים הניכרים בהבעות הפנים שלהם. הנין נראה נחוש מאוד, סקרן ורציני, ומאוד מעוניין למצוא ולגלות. אמא שלו, למרבה ההפתעה, נראית מעט עייפה, פניה דהויות, והגשם מטריד אותה. היא כמובן מדגישה כמה הייתה רוצה למצוא וכמה חשוב והרי הגענו עד לכאן כל כך מרחוק וזה סבא שעליו כמעט ולא שמעה ואמנם הבטיחו להם שהוא כאן ואיך ייתכן. ובעצם, היא לא ממש רוצה להיות כאן. זה די ברור. היא גם לא מבינה איך הסכימה להיגרר לכאן. אלוהים אדירים, אני מניח שרוצה הייתה להגיד, אנחנו בברלין - אחת הערים התוססות באירופה. ואתה? לאן הבאת אותי? לבית קברות? למצוא חתיכת בטון שתספר לי על מותו של אדם שמעולם לא פגשתי? היא נגררת בין הקברים יחד עם בנה עטויית נחישות מזוייפת, ומפנטזת על הסרת הנעליים הבוציות שלה במקלט יבש. הקול שלה חד אבל הפנים חושפות את הסוד. היא פשוט לא רוצה לדעת. זה פשוט לא מעניין אותה. האמנם זה כל כך פשוט?
קשה להחליט מה כל כך מטריד אותנו בהצצה לרגע האינטימי הזה, על מי לכעוס כשצופים ברגע האנושי הזה, שייתכן שמוכר לכל אחד מאיתנו. הוא מחזיר אותנו גם לסצנת הפתיחה של הסרט, בו יושבים כל הנכדים מול המצלמה, אחד אחרי השני, ומתקשים להיזכר מי היה סבא שלהם. כן, הוא היה מפורסם מאוד בברלין - אבל למה? הם לא יודעים כי מעולם לא סיפרו להם, הם מעולם לא שאלו, וזה בעצם גם אף פעם לא עלה להם בראש. אולי לפעמים, באזכרה שלו, הם רשמו לעצמם ברשימת המשימות השקופה שבקרקעית התודעה לשאול פעם את אמא. אבל לרשימה הזו הרי אף פעם לא מגיעים, והיא ממילא נכתבת בדיו שנמחק טרם שיבש. ומעבר לסצינות שבסרט, אותי מחזיר העיסוק הזה פעם נוספת אל רחבת הכותל המערבי, ואל התכנון להפוך אותה למפלצת דו-מפלסית שתאפשר את המשך שימושי ההווה בצד האצת החפירות הארכיאולוגיות. כך, מבטיחה לנו רשות העתיקות, נוכל לגלות עוד ועוד ממצאים - נתקרב צעד אחר צעד אל "האמת ההיסטורית". אני לא יכול שלא להתחבט בשאלה - עד מתי? עד מתי נמשיך לחפור? עד שנגיע אל גרעין האמת? אל ליבת העולם? בניגוד לחוקי הפיזיקה, נדמה לי שככל שאנו מתקרבים למרכז כדור הארץ כך פוחת כוח המשיכה - פוחתת סקרנותנו לגלות עוד ועוד. מדובר הרי במאגר אינסופי של ידיעות וחרסים שעשויים לסבך אותנו במערבולת בלתי פוסקת של השערות וויכוחים. ובעבור מה? האם כך נשפר ידיעותנו על ההיסטוריה? או שמא - האפשר כי אנו שקועים באובססיה נטולת תכלית? אולי במקום לכעוס על האם האדישה הזו שהפקירה את משפחתה לבתי קברות חשוכים והמשיכה את חייה בצבעוניות בתי הקפה התל אביביים, אנו צריכים דווקא להריע לה, להזדהות. אולי הדבר הכי מתקדם שהמוח שלנו יודע לעשות זה לשכוח ולהדחיק. אולי ההחלטה הכי אמיצה של רשות העתיקות או של מנהליה בדרג השרים היא להפסיק את החפירות - לקבוע כי למדנו די. או שמא מתוכנן גם מפלס שלישי? ורביעי?
נדמה שהדברים שאני כותב כאן קשורים לדילמה המוכרת והמתמשכת ביחס למידת יכולתנו ללמוד מההיסטוריה, או אולי באשר לתכלית העיסוק ההיסטורי ומאפייני תפוקותיה. אני מודה שאני בכלל לא מצוי בדילמה - אני מכיר ומוקיר את הרלוונטיות האדירה של ההיסטוריה בימינו. רבות נכתב ונאמר על חוסר היכולת להצביע על קו התפתחות לינארי, והרי בהחלט לא מצופה כיום מאיש לנבא את העתיד על סמך ידיעות העבר. אבל ככל שאנו נחשפים ליותר עדויות מתקופות עתיקות מתבהרת התמונה - מצמררת ומשעשעת כאחד - בעוד העולם החליף צבעים ותפאורות במהירות מסחררת, בני האדםנותרו פחות או יותר כשהיו. זה לא אומר שניתן להבין בני אדם באופן מוחלט, וודאי שלא באופן שיאפשר לחזותם. אבל זה כן אומר שבהיסטוריה אפשר למצוא חוטים דקים של המשכיות, של אירועים מחזוריים וגלי חזרתיות שניתן ללמוד מהם. יותר מכך, מן ההיסטוריה נכון וראוי לשאוב את אבני הבניין הבסיסיות שמרכיבות את הזהות הערכית שלנו, את המהות שלנו. לכן אני מאמין גדול בחשיבותה של ההיסטוריה, בנחיצות ההישענות על מוסדותיה ועדויותיה. אך כמו לכל אמונה, ראוי שגם זו תתוחם בגבולות הסביר, האפשר והרלוונטי.
כמו בכל דבר בחיינו, גם בשאלת הנבירה צריך לבחון את המחיר. אנחנו מחוייבים לשאול עצמינו האם המאמץ לגלות מי צודק מגיע על חשבון החתירה להבנת מי חכם, האם החתירה אל העבר מכרסמת בהיערכותנו אל העתיד, האם הפרנו את האיזון הנדרש בין שינון לדמיון, האם מרוב קרדומים לחפור בהם לא טווינו מספיק חבלים לטפס בהם. אני אוהב ארכיאולוגיה, ומוקסם מתגליותיה. אני מאמין בקדושת בתי הקברות. אבל עמוק בלב, זה שפועם כאן ועכשיו, אני יודע שכדים, ממש כמו מתים, בעיקר מחפשים את מנוחתם.
קשה להחליט מה כל כך מטריד אותנו בהצצה לרגע האינטימי הזה, על מי לכעוס כשצופים ברגע האנושי הזה, שייתכן שמוכר לכל אחד מאיתנו. הוא מחזיר אותנו גם לסצנת הפתיחה של הסרט, בו יושבים כל הנכדים מול המצלמה, אחד אחרי השני, ומתקשים להיזכר מי היה סבא שלהם. כן, הוא היה מפורסם מאוד בברלין - אבל למה? הם לא יודעים כי מעולם לא סיפרו להם, הם מעולם לא שאלו, וזה בעצם גם אף פעם לא עלה להם בראש. אולי לפעמים, באזכרה שלו, הם רשמו לעצמם ברשימת המשימות השקופה שבקרקעית התודעה לשאול פעם את אמא. אבל לרשימה הזו הרי אף פעם לא מגיעים, והיא ממילא נכתבת בדיו שנמחק טרם שיבש. ומעבר לסצינות שבסרט, אותי מחזיר העיסוק הזה פעם נוספת אל רחבת הכותל המערבי, ואל התכנון להפוך אותה למפלצת דו-מפלסית שתאפשר את המשך שימושי ההווה בצד האצת החפירות הארכיאולוגיות. כך, מבטיחה לנו רשות העתיקות, נוכל לגלות עוד ועוד ממצאים - נתקרב צעד אחר צעד אל "האמת ההיסטורית". אני לא יכול שלא להתחבט בשאלה - עד מתי? עד מתי נמשיך לחפור? עד שנגיע אל גרעין האמת? אל ליבת העולם? בניגוד לחוקי הפיזיקה, נדמה לי שככל שאנו מתקרבים למרכז כדור הארץ כך פוחת כוח המשיכה - פוחתת סקרנותנו לגלות עוד ועוד. מדובר הרי במאגר אינסופי של ידיעות וחרסים שעשויים לסבך אותנו במערבולת בלתי פוסקת של השערות וויכוחים. ובעבור מה? האם כך נשפר ידיעותנו על ההיסטוריה? או שמא - האפשר כי אנו שקועים באובססיה נטולת תכלית? אולי במקום לכעוס על האם האדישה הזו שהפקירה את משפחתה לבתי קברות חשוכים והמשיכה את חייה בצבעוניות בתי הקפה התל אביביים, אנו צריכים דווקא להריע לה, להזדהות. אולי הדבר הכי מתקדם שהמוח שלנו יודע לעשות זה לשכוח ולהדחיק. אולי ההחלטה הכי אמיצה של רשות העתיקות או של מנהליה בדרג השרים היא להפסיק את החפירות - לקבוע כי למדנו די. או שמא מתוכנן גם מפלס שלישי? ורביעי?
נדמה שהדברים שאני כותב כאן קשורים לדילמה המוכרת והמתמשכת ביחס למידת יכולתנו ללמוד מההיסטוריה, או אולי באשר לתכלית העיסוק ההיסטורי ומאפייני תפוקותיה. אני מודה שאני בכלל לא מצוי בדילמה - אני מכיר ומוקיר את הרלוונטיות האדירה של ההיסטוריה בימינו. רבות נכתב ונאמר על חוסר היכולת להצביע על קו התפתחות לינארי, והרי בהחלט לא מצופה כיום מאיש לנבא את העתיד על סמך ידיעות העבר. אבל ככל שאנו נחשפים ליותר עדויות מתקופות עתיקות מתבהרת התמונה - מצמררת ומשעשעת כאחד - בעוד העולם החליף צבעים ותפאורות במהירות מסחררת, בני האדםנותרו פחות או יותר כשהיו. זה לא אומר שניתן להבין בני אדם באופן מוחלט, וודאי שלא באופן שיאפשר לחזותם. אבל זה כן אומר שבהיסטוריה אפשר למצוא חוטים דקים של המשכיות, של אירועים מחזוריים וגלי חזרתיות שניתן ללמוד מהם. יותר מכך, מן ההיסטוריה נכון וראוי לשאוב את אבני הבניין הבסיסיות שמרכיבות את הזהות הערכית שלנו, את המהות שלנו. לכן אני מאמין גדול בחשיבותה של ההיסטוריה, בנחיצות ההישענות על מוסדותיה ועדויותיה. אך כמו לכל אמונה, ראוי שגם זו תתוחם בגבולות הסביר, האפשר והרלוונטי.
כמו בכל דבר בחיינו, גם בשאלת הנבירה צריך לבחון את המחיר. אנחנו מחוייבים לשאול עצמינו האם המאמץ לגלות מי צודק מגיע על חשבון החתירה להבנת מי חכם, האם החתירה אל העבר מכרסמת בהיערכותנו אל העתיד, האם הפרנו את האיזון הנדרש בין שינון לדמיון, האם מרוב קרדומים לחפור בהם לא טווינו מספיק חבלים לטפס בהם. אני אוהב ארכיאולוגיה, ומוקסם מתגליותיה. אני מאמין בקדושת בתי הקברות. אבל עמוק בלב, זה שפועם כאן ועכשיו, אני יודע שכדים, ממש כמו מתים, בעיקר מחפשים את מנוחתם.
פוסט יפה.
השבמחקהזכיר לי את "סוף והתחלה" של שימברוסקה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12673&blogcode=4656958
(אגב, נראה לי שלא התכוונת לכתוב שמה "יקים" ככה. הרי מי שסידרו את הקברים היו הגרמנים, לא היקים. לא?)