"יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה"
מוניקה סקס
יום אחד, כשהלך בשדה, הוא ראה את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה. ועתה כבר לא יכול היה להבחין אם ער הוא, אם חולם. עלי כותרתו פרטו מנעד פעמונים ענוג ברוח סתיו. גבעולו ירוק, איתן, נחוש ונטוע. שלו וטבעי כמו שתול על פני מים, כמו נברא בצלם תפארת הטבע, לרומם לב אנוש, להטיח ירוק-קנאה בשיחי הגן, לסמוק לחיי פירות הדר. והוא מותח שדרת עלעליו בגאווה ומודיע באילמותו כי אין מופלא ממנו.
ובבהייתך בו, משהו מילדותך שב ומפעפע בין הרקמות העייפות. ואתה נמלא התרגשות וציפייה ונפעם מהילתו. בחזיונך כמעט מושטת יד קוטפת. ואינך יכול שלא לתהות האם ניחן בקסמו עוד כשהיה ניצן בן יומו עת הגיח מן האדמה. כמו היו הנופים שנחזו בעיניך עד כה הקדמה צנועה, ציפייה ממושכת לבאות. כמו נועד הרגע הזה לברוא בך אמונה מחודשת.
ואז, ברגע הקסום והמבלבל הזה, אתה נשבע פעם נוספת לעצמך. בעיקשות דוממת. לעולם לא להתפשר. לעולם לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה