יש טקסט של שימברוסקה שהותיר אותי מוקסם ומהורהר, והוא עוסק ברצינות. ההומור, היא אומרת, הוא אחיה הצעיר של הרצינות, ובין האחים שורר מתח מתמיד. הרצינות היא האחות הבכורה והמתנשאת ולהומור רגשי נחיתות. בעומק ליבו הוא רוצה להיות כבד ראש כמו הרצינות. לכן, כמעט כל קומיקאי חולם בסתר ליבו לגלם תפקיד טראגי, אבל לא שמענו על שחקן טראגי המבקש להצחיק. שימברוסקה טוענת כי היא רואה את שני האחים כשווי ערך ומצפה בכליון עיניים "לרגע שבו תגמול הרצינות להומור ותתחיל להתקנא בו". להומור, בראייתה, יש גוונים רבים בעוד לרצינות אין סיווגים: אין "רצינות אבסורדית", "רצינות לא-הגונה", "רצינות נוצצת" או "מהממת". ובהתאמה, חסרים הכתבים ההומוריסטיים פינה לרצינות.
אני קורא ונזכר במשהו שאמר פעם מודי בראון. הוא תיאר כיצד כעיתונאי תמיד חשב שמוספי הספורט הם סוג של סאטירה על העמודים הראשיים. הם מציגים את ידיעות הספורט בדרמטיות כאילו היו כותרות פוליטיות או מדיניות, והעמודים מנוסחים ומעוצבים בהתאם. כאילו חולמי כתבי המגרשים שייקחו עצמם יותר ברצינות, לזכות ולו לכמה רגעים באותה תהילה לה זוכים הכתבים "הרציניים", המוערכים. מוכנים להתחזות ולו לרגע ולייצר מעטה של כובד ראש לידיעות השוליות שלהם, להרצין כדי להיות מישהו, להיחשב למשהו.
היא שותקת מולי ואני סקרן. "מה?", אני שואל אותה. היא מסתכלת במבט משלב בין רחמים לנחמה. "אתה לוקח את החיים יותר מדי ברצינות", היא אומרת. ואני עונה לה כמעט מייד שהיא צודקת, ומסמיק קלות כעבריין שזה עתה נתפס. ואולי זה סומק של שביעות רצון, כעבריין שהמתין משך שנים שייתפס בעבירה זו, שהמתין שמישהו יבחין, ויאבחן, וירפא.
לו רק נזכה להגיע אל היום בו תתקנא הרצינות בהומור, בקסם שובבותו הנוגה, בעושרו המילולי ובקהל מעריציו. או אז וודאי תביט בעצמה באמת ותפנים כי גם היא יכולה לקחת עצמה מעט פחות. להסיר מהילת בכירותה, לשחרר מעט את עניבת החנק, לנשום. לשלב במבטיה הנוקבים גם חיוך מרומז, קריצה סתמית. מדי פעם אולי תעז להתחפש או לשיר ולרקוד כשכולם רואים ושומעים. זה לא יפגע בה, ברצינות. רק יהפוך אותה לאנושית יותר, לנגישה יותר. יאפשר לה לדבר על עצמה ואל עצמה, כמו שהיא. בלי שתצטרך להסתתר מאחורי ביטויים "רציניים" ומלבושים לא-לה. בלי להתנצל או לדאוג. רק להעז יותר ולקחת את עצמה בפחות. פחות ברצינות.
אני קורא ונזכר במשהו שאמר פעם מודי בראון. הוא תיאר כיצד כעיתונאי תמיד חשב שמוספי הספורט הם סוג של סאטירה על העמודים הראשיים. הם מציגים את ידיעות הספורט בדרמטיות כאילו היו כותרות פוליטיות או מדיניות, והעמודים מנוסחים ומעוצבים בהתאם. כאילו חולמי כתבי המגרשים שייקחו עצמם יותר ברצינות, לזכות ולו לכמה רגעים באותה תהילה לה זוכים הכתבים "הרציניים", המוערכים. מוכנים להתחזות ולו לרגע ולייצר מעטה של כובד ראש לידיעות השוליות שלהם, להרצין כדי להיות מישהו, להיחשב למשהו.
היא שותקת מולי ואני סקרן. "מה?", אני שואל אותה. היא מסתכלת במבט משלב בין רחמים לנחמה. "אתה לוקח את החיים יותר מדי ברצינות", היא אומרת. ואני עונה לה כמעט מייד שהיא צודקת, ומסמיק קלות כעבריין שזה עתה נתפס. ואולי זה סומק של שביעות רצון, כעבריין שהמתין משך שנים שייתפס בעבירה זו, שהמתין שמישהו יבחין, ויאבחן, וירפא.
לו רק נזכה להגיע אל היום בו תתקנא הרצינות בהומור, בקסם שובבותו הנוגה, בעושרו המילולי ובקהל מעריציו. או אז וודאי תביט בעצמה באמת ותפנים כי גם היא יכולה לקחת עצמה מעט פחות. להסיר מהילת בכירותה, לשחרר מעט את עניבת החנק, לנשום. לשלב במבטיה הנוקבים גם חיוך מרומז, קריצה סתמית. מדי פעם אולי תעז להתחפש או לשיר ולרקוד כשכולם רואים ושומעים. זה לא יפגע בה, ברצינות. רק יהפוך אותה לאנושית יותר, לנגישה יותר. יאפשר לה לדבר על עצמה ואל עצמה, כמו שהיא. בלי שתצטרך להסתתר מאחורי ביטויים "רציניים" ומלבושים לא-לה. בלי להתנצל או לדאוג. רק להעז יותר ולקחת את עצמה בפחות. פחות ברצינות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה