אגדה אורבנית ידועה מספרת על הורים שאיבדו את ילדם באתר שעשועים ענק בארצות הברית. לאחר שדיווחו למנהלי הפארק, חשו בלחץ ובתכונה רבה בקרב צוות האבטחה. האתר כולו ננעל, פעילותו הופסקה,והמבקרים הוצאו באופן מבוקר אחד אחרי השני מהשער הראשי, שם נצפו על ידי ההורים המודאגים.
"ייתכן שבנכם נחטף על ידי כנופיית סוחרי ילדים שפעילים באזור באחרונה", נמסר להם. בלשים מנוסים הסבירו שהחוטפים כנראה התאמצו לטשטש את מראה הילד: גילחו את ראשו, החליפו בגדים. "תסתכלו למטה, רק על הנעליים". נסתבר שהחוטפים תמיד מפספסים במידת הנעליים ולכן משתדלים לא להסתבך איתם. וכך הפכו הנעליים לפרט המסגיר, המציל, של כל מקרה חטיפה.
אני לא יודע אם הם מצאו את הילד בסוף. בעצם, אני בכלל לא בטוח שהסיפור הזה קרה. ובכלל, הוא נשמע מטופש. מי שמתכנן לחטוף ילד ימצא נעליים. עם שיטות הזיוף המתקדמות של היום גם תווי פנים וטביעות אצבעות אינן מבטיחות זיהוי מושלם. ובכלל, יש כאלה שמתאמצים כדי לטשטש את עצמם. חלקם אפילו לא מבינים זאת.
אבל יום אחד וודאי ימציאו מכשיר שיודע לקרוא חלומות. והוא ישנה את האופן בו אנו מתייחסים לזהותו של אדם. בצאתם של ההמונים מפארק השעשועים של חיינו נביט רק בחלומות, בסודות המודחקים בעלות השמש. רק אז נזהה את צפונות הלב הבלתי ניתנות לשעתוק. רק אז נתעורר ונגלה שהיינו כחולמים, שיש בנו שאיפות נועזות ייחודיות המתדפקות תחת העור, תחת האור, וחולמות להתממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה