לאורך כל שנות הקיום, מהלכים אנשים ברחבי תבל ומחפשים. מגלי ארצות, ארכיאולוגים, שודדי מטמונות, פילוסופים, מדינאים, אני ואתה. בלב כולם שאלה אחת, משותפת ומנקרת. כיצד נדע, כיצד נהיה בטוחים כי אנו במקום הנכון. שכבר אפשר להניח את מקל הנדודים ולאפסן את המצפן. שניתן לברך על הצלחת המסע, לשבח את ההחלטות שסללו דרכינו, להרשות לעצמינו לנוח מבלי לפזול לצידי דרכים חלופיות. מאין נשאב את שאר הרוח ואת הבטחון הקוסמי שאנו בנתיב שלשמו נבראנו, שיובילנו אל מחוז חפצינו האמיתי. כל כך הרבה דרכים הרגישו לנו מנוכרות ושגויות, אך מי יבטיחנו כי בפוסענו בשביל הייעוד נחוש בהילת תאימותו. מי יבשר לנו שהגענו הבייתה, יברכינו לשלום.
יותר משאנו מחפשים תשובה, אנו מתפללים לכך שהיא מצויה איכנשהוא בין פיתולי הזמן והמסע. זו האמונה בקיומה ששולחת כוחות בגופינו להעירו מדי בוקר, המחממת צינתנו באפלה המקדימה זריחה גדולה.
לו רק יכולנו להלך כילדים משחקים ולשמוע מתי אנו מתחממים ומתקרבים ומתי מתקררים ומתרחקים. לו רק היה לנו חיישן או כלי או רמז שמיימי שהיה מנווט אותנו בתבונה אל היעד. מעיר על פניות שגויות וממליץ על נתיבים מהירים.
טפשים שאנחנו. והרי הוטמע בתוכנו אמצעי הניווט הנצחי, והוא פועם מן הרגע הראשון. ממתין שנבחין במדד ההתרגשות המיועד לברירת המסלולים. שנסיר ידינו ממסך המגע ונמשש בעדינות צפונות דופק.
רק שאלו את עצמכם. האם התרגשתם לאחרונה, האם זהרו עינכם. האם הרגשתם תיפוף פנימי של אימות נתיבכם. אם לא, דעו שאתם הולכים ומתקררים, מתקררים ומתרחקים. טרם יקפא הזמן על נשימותכם, נשמו והרגישו. היכנשהוא סביבכם מסתתר נקיק צר המזמין אתכם להתחמם. הרהיבו עוז ופסעו בו. העזו לנטוש את דרך המלך התבונית וללכת לאן שהרגש מנחה. הפכו את הנתיב הנסתר הזה לשביל, התרגשו בו כאילו היה שלכם בלבד. עשו זאת בשבילכם. בשבילכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה