המגירה

וודאי יש איכנשהוא, בשולחן כלשהו, במרתף כלשהו, מגירת עץ גדולה ורחבה. והיא נעולה במפתח ברזל שהיה נוצץ בצעירותו (עת היה עוד מפתחון), ועתה כבר חלוד ומחוספס. ובתוך המגירה ערימות בלתי נדלות ובלתי פוסקות, עשירות ומגוונות, של טפסים חתומים. ובתוכם, כל הטפסים עליהם אי פעם חתמתי בכתב ידי: כדי להעיד כי השאלתי דבר מה, או לקחתי, או הצהרתי, או כי שמעתי דבר סוד, או כי התחייבתי לנהוג בדרך כזו או אחרת, או טפסי הפקדה, או טפסי יציאה (או כניסה), או טפסי מסעות או טיולים או נדודים או מעבר, או ביקורות או מבחנים, שאלונים, מדדים, מבדקים, סקרים, מחקרים. ובתוכם גם נתונים אישיים, ורפואיים, ותקופתיים. וכיוון שאנו ממשיכים לחתום עליהם, סביר כי הם וודאי נאגרים להם איכנשהוא, ונערמים להרים של דפים ושאלות, קוביות חלולות מסומנות באיקסים, רכסים של מברקים חתומים שאינם נחתמים לעולם, וממשיכים לפלס שיירתם בתוך מרחב אדיר ואינסופי של מגירת שולחן צנועה למראה. ועליה מדבקה קטנה, שבמרכזה מילה בודדה מודפסת, דהויה ומאובקת: "מיותר".

וזו המגירה היחידה, שנמצאת כולה בתוך עצמה, נועלת עצמה מבפנים לדעת.