אני לא מפרסם פוסטים פוליטיים, גם לא סטטוסים. וזה לא בגלל שאני לא בקיא או מתעניין. להפך, אני טיפוס פוליטי מאוד. עם דעות בהירות וענייניות. זה רק בגלל מקום העבודה שלי, שאינו מתיר זאת. ואני מבין ומכבד. ללא יוצא מן הכלל. למעט שתי חריגות בלתי נשלטות ביממה האחרונה.
מודעה שפרסמה מפלגת השלטון ערב הבחירות המוניציפאליות הבטיחה להשתיק את המואזין ביפו. וכאילו נשתכחו לרגע כל מבוכות הרצת מועמד בובה בעיר הבירה ופינו מקומם לשרצי שנאה אפלים רכובים כפרשים, כשדי גזענות פרועים, על גלי איבה פופוליסטיים. ויש התומכים ומעודדים, ומעטים מבחינים בתהום אליה דוהרת השיירה.
ומעידה שנייה לעברו של ראש תנועת שלום נמרצת שהטיל ספק חשדני באומדני המשטרה על מספרם המדויק של משתתפי לוויית הרב. לא עצרתי עצמי מלתהות כלום מה התועלת בפקפוק מתריס ומתסיס שכזה שמה בינו לבין הקריאות לאחדות ולהבנה שיושמעו הערב בכיכר. נדמה לעיתים כי להט השונות והיריבות הפוליטית מעביר אותנו מדעתנו, מסיט ומסית אותנו מדרך היושר והדעת. ובכלל, מה בין דרכה של תנועה סהרורית זו לבין דרכו של המנוח שבשם הירצחו התמסדה. שחקנים שיכורים מתרוצצים במשחק סכום אפס, מנסים להתחמק מהכדור.
ומה הזיקה הנקשרת בין הסיפורים? האחריות. מידת האחריות הנורמטיבית הראויה והמתבקשת מאנשי הציבור המחוייבים בראייתי לקודים ערכיים הנישאים מעל רדידות מי האפסיים הפוליטיים. שיראו עצמם אנשי חינוך ולא חיכוך. מודל לחיקוי ולא לדיכוי. שידרשו ויקיימו. שיכבדו ויובילו. ושיזכרו כל הזמן שאנחנו מסתכלים, בוחנים ומצפים. לכן כל כך חשוב שנזכור מה מגיע לנו. זה בכלל לא קשור לפוליטיקה. זוהי זכות הבחירה האישית שלנו כיצד אנו רוצים לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה